האינטרס הציבורי יוצא מוכה

החשיפות בתקשורת מגלות את הקלון והחידלון של וינשטיין

שוב ושוב מסייע היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, להדגיש את חשיבות פעילותם של אמצעי התקשורת המסקרים את פועלו. חשיפות תקשורתיות בדבר כשלים בהתנהלותו בתיקים רגישים המצויים על שולחנו, מביאות את היועץ לקבל פעם אחר פעם - ובאיחור רב - את ההחלטות המתבקשות. אלא שאותן חשיפות תקשורתיות אינן מגלות לוינשטיין עצמו דבר שלא ידע קודם לכן, אלא חושפות לציבור את הקלון והחידלון.

כך היה בפרשת העמדתו לדין של אביגדור ליברמן בפרשת השגריר בבלארוס. וינשטיין ואנשי הפרקליטות ידעו כי צוות החקירה לא גבה את עדויותיהם של חברי ועדת המינויים במשרד החוץ, במסגרת החקירה המקורית. ההחלטה על העמדתו לדין של ליברמן בפרשה זו התקבלה על יסוד מסד הראיות החלקי. רק חשיפתו של הכתב ברוך קרא בערוץ 10 על המחדל החקירתי הזה, הניעה את וינשטיין להורות על השלמת חקירה, אף שידע על החסר עוד קודם.

כך גם בעניינו של השופט החשוד בנוהג להכות את ילדיו. וינשטיין ידע על תלונת הילדים ועל בקשת המשטרה לחקור באזהרה את השופט. אלה שכבו על שולחנו כאבן שאין לה הופכין יותר משנתיים. רק חשיפתה של הכתבת עדי מאירי ברשת ב' הביאה את היועץ להחליט על חקירה פלילית, אף שהנתונים שהיו בפניו לא השתנו לפני הפרסום ולאחריו.

כשהביצה כבר מרוחה על פרצופו

המסקנה היא ששיקוליו של היועץ המשפטי לממשלה לוקים בחסר. אם ההחלטות המתקבלות לאחר חשיפת המחדלים בתקשורת הן ההחלטות הנכונות - למשל, ההחלטה לקיים השלמות חקירה בתיק השגריר, או ההחלטה לחקור באזהרה את השופט החשוד בהכאת ילדיו - על היועץ להסביר מדוע ההחלטות הללו לא התקבלו קודם לכן.

אין דרך להגן על יועץ משפטי לממשלה, ששיקולי צדק, הגינות, שוויון ואכיפת החוק אמורים לעמוד לנגד עיניו, כאשר מתברר שוב ושוב כי מהלכים אלמנטריים בתחום מתקבלים על-ידו רק בלית ברירה, כשהביצה כבר מרוחה על פרצופו קבל עם ועדה.

מכלול ההחלטות שקיבל וינשטיין ב-3 השנים שהוא מכהן כיועץ המשפטי לממשלה מוביל למסקנה שהוא אינו ראוי לתפקיד. לא כל משפטן בכיר, הבקיא במשפט פלילי, ראוי לכהונה הרמה של ראש התביעה הכללית בישראל. תפקיד זה מחייב נחישות באכיפת החוק ושמירה קפדנית על מכלול האינטרסים הציבורים הניזונים ממנו, כנגד לחצים כבדים מבית ומחוץ.

ההחלטות שקיבל וינשטיין במסגרת תפקידו, וסגנון התנהלותו האיטי ואולי אף מרושל, מוכיחים כי הוא איננו מצויד בתכונות הנדרשות לאכיפת החוק במלואו. מאחר שפיטורי יועץ משפטי על-ידי הממשלה הם צעד קיצוני שאמור להרעיד את אמות-הספים, על וינשטיין לפרוש מיוזמתו.

כהונת היועץ המשפטי לממשלה נקצבה ל-6 שנים - קדנציה שאינה תואמת את משך הכהונה הפוטנציאלי של שר המשפטים. כך ראוי: בשיטת המשפט הישראלית, הגורסת הפרדה עמוקה בין שיקולים משפטיים-מקצועיים לבין התוויית מדיניות מצד הדרג הנבחר, לא יהא זה ראוי להחליף את בעלי התפקידים הבכירים בשירות הציבורי, ובהם גם היועץ המשפטי לממשלה, רק בשל חילופי שלטון או תחילת כהונתה של ממשלה חדשה. אלא שרצה הגורל, ובשנת כהונתו הראשונה של שר המשפטים היוצא, יעקב נאמן, הזדמן בידיו למנות יועץ משפטי חדש.

נאמן היה זה שהביא למינויו של וינשטיין לתפקיד, ומאז לא פסקו הרינונים על כך שנאמן - שבעצמו חייב את מינויו לליברמן - מינה את וינשטיין כדי ששניהם יוכלו לגמול לפטרון הפוליטי שהושיב אותם בכיסאותיהם.

דרך קבלת ההחלטות של וינשטיין בתיק ליברמן לא סייעה לו להפריך את הרינונים האלה, לא מחוץ לשורות הפרקליטות ולא בתוכה. יש חשש שגם אם וינשטיין אינו בא להכיר טובה לאיש, הוא מקמץ במידת האפשר באכיפת החוק בעניינם של בכירים.

קשה יותר להמחיש את החידלון הזה, וקל יותר לטשטשו, בתיקים שבהם הקורבן למעשה הפלילי הנחשד הוא האינטרס הציבורי או קופת הציבור. אם העבירה הנחשדת היא שוחד, או הפרת אמונים - עבירות כלפי הציבור בכללותו - אכיפה או אי-אכיפה כלפי החשוד או הנאשם נשוא-הפנים היא עניינו שלו, ולעתים גם של כמה בעלי דעה נחושים בשיח התקשורתי והציבורי.

אלא שלעתים, מן העבר השני של העבירה הפלילית הנחשדת, עומדים קורבנות. כך היה בפרשת הנשיא לשעבר משה קצב, וביתר שאת בפרשת השופט החשוד בהכאה. כאן מדובר על עבירות אלימות במשפחה, ועל נפגעי עבירה קטינים, המצויים בעמדה החושפת אותם לאין-ספור לחצים מסוגים שונים.

אמור להיות ראש וראשון לאוכפי החוק

היועץ וינשטיין התעקש לגרור את תהליך קבלת ההחלטה - לא על העמדתו לדין של השופט, לא על נקיטת עמדה עונשית מחמירה מבית המשפט, אלא על פתיחת חקירה פלילית מתבקשת.

ההתעקשות הזו, לעכב פעולה נדרשת עד לאחר קבלת עוד ועוד דיווחים "מעודכנים" על מצבם - כאילו נטישת הדפוס האלים מעלימה את פשעי העבר ומצדיקה התעלמות מהם - צורמת עוד יותר בשל העובדה שאת המחיר משלם לא האינטרס הציבורי הערטילאי בניקיון כפיהם של נבחרי הציבור, אלא אנשים בשר ודם.

המחוקק דאג להעניק הגנה מוגברת לקטינים הסובלים מאלימות מצד הוריהם או מצד המבוגרים האחראים עליהם, מתוך תפיסה שדווקא מולם נותרים הקטינים חסרי ישע והגנה. ההגנה הזו משמעה אכיפת החוק; והיועץ, שאמור להיות ראש וראשון לאוכפי החוק, כשל במשימתו בעניינם של ילדי השופט.

פרשת השופט החשוד בהכאת ילדיו שונה מתיקים אחרים של אלימות הורה כלפי ילדיו, בשני מרכיבים עיקריים - זהותו של החשוד וזהותו של אוכף החוק, והשלכות מעמדם הציבורי של שניהם על האינטרס הציבורי הכללי.

לציבור יש אינטרס שהיועץ המשפטי לממשלה יפעל כראוי. לציבור יש גם אינטרס שמי שמכה את ילדיו לא יישב על כס השיפוט בישראל.

האינטרס הציבורי יצא אפוא מוכה גם הוא מכאן ומכאן. וינשטיין לא פעל כראוי, כשמרח את הטיפול בתלונה במשך יותר משנתיים. כך גם השופט עצמו, שמצא לנכון לעשות את "הדבר הראוי" ולהשעות את עצמו משיפוט רק בשבוע שעבר, לאחר שעניינו נחשף.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988