העצה שלי ליום העצמאות

בואו נתחיל לכבד זה את זה בתור, השאר כבר יבוא מעצמו

א.

אזהרה: זה הולך להיות עוד אחד מטורי ה"חזרתי לארץ" שלי. כל מה שנותר לי לאחל לעצמי, גם אם לא לכם, הוא שיהיו עוד הרבה כאלה. כי למרות הפרפרזה שלי על השיר המפורסם, שאני כל-כך אוהב לעשות בה שימוש, שטוב לנדוד אך טוב יותר לנדוד יותר, הרי שבמלאת עשרה ימים לחזרתנו לישראל מלונדון אני מודה בפה מלא ובלב שלם - גם טוב מאוד לחזור.

נאמן להחלטה שלי להיות פחות קוטר ויותר חיובי כלפי עצמי וכלפי העם היושב בציון, אני משתדל להתעלם מהעובדה שקצת יותר מלוכלך בתל אביב מאשר בלונדון והרבה יותר רועש. זה יכול היה ללכת קצת טוב יותר, אני מודה, אם בבניין הסמוך לא היה מתבצע שיפוץ ברמות ווליום שמחוררות את עור התוף של תושבי כל השכונה, אבל אפילו זה לא מצליח להשבית את שמחת השיבה.

אחרי הכול, זה הבית וזה הפסקול של המולדת. פטישים וצפירות. נראה לי שבסך-הכול זה מחיר הוגן לשלם תמורת השמש הנעימה והשמיים התכולים. ובכל זאת, אבקש לחלוק עמכם תובנה אחת שהבאתי איתי הביתה במזוודה: התור.

ב.

באחד הערבים בתחילת שהותנו שם יצאתי עם שני חברים לונדוניים לשתות כמה בירות ולצפות במשחק רוגבי (איזה ספורט! הרבה יותר מגניב מכדורגל), בפאב הומה אדם ליד פינסבורי פארק. לפי מנהג המקום, כל אחד קונה בתורו סיבוב משקאות לכולם. ראשון הלך טום. חמש דקות, עשר, 15 - והאיש לא חוזר. בסוף חזר. היה תור ארוך בבר, אמר. שתינו. שני הלך עלי. עשר דקות, עשרים, 25 - והאיש לא חוזר. בסוף חזר. איזה תור, התמרמר. לגמנו.

הגיע תורי. באתי, ראיתי מין פרצה קטנה, התייצבתי (לא השתחלתי, לא עקפתי ולא דחפתי, בי נשבעתי), ביקשתי מה שביקשתי, קיבלתי מה שקיבלתי ושילמתי מה ששילמתי. הכול לקח קצת פחות משתי דקות. כשחזרתי עם המשקאות ציפיתי, אני מודה, לשבחים. הם אמנם שמחו לקבל את הבירות, אבל יחד עם זה קיבלתי מבטים קרירים משהו. איך חזרת כל-כך מהר, שאלו. עניתי.

לא בסדר, אמר טום, התור הוא קדוש. כשאתה שובר את התור, אמר עלי, אתה שובר את הכול. התור עומד בבסיס הציביליזציה, טענו השניים, אתה חייב לכבד את התור. חשתי נזוף, אבל לזה אני כבר רגיל. בלבי חשבתי שמדובר בשני ברנשים מוזרים. זה לקח קצת זמן עד שהבנתי שהם צדקו בכל מילה. בבסיס של הכול עומד התור, ואתה - בכל פעם שאתה עומד בתור כמו שצריך - אתה בעצם מחזיק את הציביליזציה על כתפיך כמו האיך-קוראים-לו מהמיתולוגיה.

אבהיר כאן: אני לא מתכוון ללכלך על הישראלים או להאדיר את הבריטים - אני מעדיף את הישראלית על הבריטית בכל שעה משעות היממה ובכל יום מימות השבוע. ובכל זאת, החברים בממלכה עלו על משהו. יכולת העמידה שלהם בתורים היא לא פחות ממופתית. לפעמים היא מוזרה מרוב שהיא מופתית. קראתי איפשהו שבכל מקום שבו שלטה האימפריה הבריטית היא השאירה אחריה מערכת בריאות ציבורית, תשתית תחבורתית וביורוקרטיה מסובכת. חבל שלא השאירה אחריה גם את מושג התור.

ג.

אחרי שלושה חודשים של עמידות מענגות בתורים באורכים משתנים הגענו אל הדוכן של אל-על בנמל התעופה הית'רו. אני לא צריך לספר לכם מה קרה שם, נכון? כל אחד מאיתנו עבר את זה. הבטתי על האנשים האלה, בני עמי - יחד יצאנו ממצרים, יחד ניצחנו את צסק"א, יחד גילחנו את ראשה של נינט ושחררנו את גלעד שליט (או שאולי להפך, אני כבר לא בטוח) - ותהיתי: מה קורה לאנשים המשונים האלה שאת שפתם אני דובר, ומדוע הם מתנהגים ככה?

אני עוד יכול להבין שאתה רוצה לשפר את מיקומך בתור שבסופו מגישים בירה קרה, אבל מה לך, אחות יקרה, לפלס את דרכך במרפקים מחודדים ובעקשנות אין קץ רק בשביל לשבת עוד יותר זמן בכיסא צפוף בתוך קופסת מתכת? מה הקטע? למה, אדוני היושב בשורה 37, אתה נדחף כשמבקשים שרק הנוסעים בשורות 1 עד 19 ייכנסו? מה העניין?

חשבתי על זה שעוד לא ראיתי אנשים דוחפים בתור לרופא שיניים. בכל מקרה, מאז זה קרה לי עוד הרבה פעמים בהרבה תורים. אם בלונדון אפשר לנצל את זמן ההמתנה בתור כזמן למדיטציה ולהתבוננות פנימית שכולה שלווה ורוגע - איש-איש לעצמו, אין מלחמות ואין מאבקים, אף אחד לא ירמה אותך ואתה לא תרמה אף אחד - הרי כאן, בארץ חמדת, התור הוא עבודת פרך.

או שאתה שומר למי שבא אחריך או שאתה משגיח שאף אחד לא ייכנס לפניך, ובדרך כלל גם וגם, תמיד מישהו היה קודם, תמיד למישהו יש רק שאלה וכולי. מתיש. אמש עמדתי בתור לסביח - הנה לכם דבר שאין בלונדון! - שלושה אנשים עמדנו שם ושניים מאיתנו ניסו לרמות אחד את השני כל הזמן. למה? הרי בסופו של דבר מדובר בחציל.

דרור פויר
 דרור פויר

ד.

אין טעם, וגם אין לי כוח, להיכנס לשורשי הבעיה. לכל אחד יש הסבר ממש כמו שלכל אחד יש אתם יודעים מה. אני גם משתדל לא להביט לאחור, אלא קדימה, אל העתיד המופז. אז זה מה שאני מאחל למדינה שלי (שלי במובן של שייכות, לא של בעלות. היא שלי כמו שהיא של הערבי, של החרדי, ושל כל אחד אחר ואני חולק אותה בשמחה, שהרי אחרי הכול ישראל היא הסוכרייה שאינה נגמרת) ולכל תושביה ערב יום העצמאות: עמדו בתור, אנשים, פשוט עמדו בתור. זה יעשה לכם טוב. לכם ולמדינה. אתם לא מאמינים עד כמה.

הרי ברור שברגע שאתה מכבד את התור אתה מכבד את התרבות. כי התור, כמושג, כמצב נפשי, הוא בכל מקום ובכל דבר: הוא כולו סביב לכבד את עצמך, את האחר, את הזמן ואת המרחב. הוא כל-כולו הכלל היהודי העתיק של מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. קודם סיפרתי על השיפוץ של השכנים. ובכן, גם בהמפסטד, השכונה הלונדונית שבה התגוררנו, היו המון שיפוצים כל הזמן. אבל איכשהו הכול התבצע בשקט יחסי.

אף אחד לא חלם אפילו לחסום את המדרכה עם שרוול הפלסטיק הכעור הזה, לדוגמה, או לתפוס שלושה מקומות חניה למשך שבוע בשביל עגלת פסולת בניין שאינה מכוסה. היית רוצה שיעקפו אותך בתור לסביח? נכון שלא? אם היו תופסים לך את החניה בלי סיבה היית מקלל את האימ-אימא של מי שעשה את זה. למה לעשות את זה לאחרים? לא בטוח שהיית רוצה שיקללו אותך כמו שאתה מקלל אחרים. הרי אין דבר יותר מצחיק מהישראלים שתמיד אומרים על ישראלים אחרים, "הישראלים האלה". כל אחד נהיה פתאום שוויצרי כשנוח לו.

והשכנים שלי, דלת מולי באותה הקומה, פשוט שמו בחדר המדרגות את שקית הזבל. מדוע? זה הרי של שנינו, המקום הזה. וכל האלה שחונים על המדרכה, שצופרים בכביש, שמטאטאים את האבק מהחנות שלהם היישר לרחוב, ודוגמאות יש בלי סוף. אין מעוות יותר מהפירוש שניתן אצלנו למושג "נחלת הכלל".

ה.

ושוב, אני לא אומר את זה בשביל להתלונן. אני מעדיף לחשוב על עצמי כעל יבואן. הרי כולנו אוהבים זה את זה כמו אחים, נכון? ערבות הדדית וכל זה. אז מתי יהיה זמן טוב יותר להתחיל מאשר ביום ההולדת למדינה הזאת שאנחנו כל-כך אוהבים, איש-איש לשיטתו?

יש נוהג כזה להכריז על כל שנה כשנת המשהו - שנת התרבות, הספורט, צמצום הפערים (השנה, אולי שמעתם, היא שנת הסטטיסטיקה). למה שהשנה הזאת לא תהיה שנת התור? אני מוכן לשים 20 שקל שזה יעשה פלאים לכולנו. ואתם יודעים מה, אני מתכבד להיות אחרון. אתם יכולים להיכנס לפניי.

צרו איתנו קשר *5988