חגיגות העשור

נדמה שככל ש"ארץ נהדרת" מנסה להתבדח יותר - כך היא מצחיקה פחות

"ארץ נהדרת", מצעד הדמויות האהובות, יום ב' 21:00, ערוץ 2 קשת

נתחיל בחצי הכוס המלאה - ובמקרה של "ארץ נהדרת" נדמה שמדובר ביותר מחצי כוס, שכן ב-10 שנות קיומה הצליחה התוכנית הזאת להתנחל בלבבות צופיה, להכניס לעגה היומיומית שלנו ביטויים קליטים וחדשים כדרך שעשתה לפניה רק שלישיית "הגשש החיוור", ושיא השיאים: אפילו נשיא ארצות-הברית שנאם בירושלים הזכיר אותה בנאומו, ובכך העניק לה לא רק הכרה ממלכתית, אלא אפילו נשיאותית, עד שלרגע אחד אפשר היה להאמין באמת שהוא יושב לו בבית הלבן, עם מישל והילדות, וצוחק כהוגן כשירון ברלד מחקה את מאיר איינשטיין.

מאחורי שני-שלישי הכוס המלאה הזאת, אפשר למנות בהחלט גם השקעה אדירה בליהוק הטאלנטים הגדולים ביותר של הדאחקה העברית העכשווית, תפאורה, איפור ובעיקר בכתיבה.

גם כאשר "ארץ נהדרת" לא מצליחה להצחיק אותי, אני שב ומזכיר לעצמי שאין מלאכה קשה מלנסות להצחיק שבוע אחרי שבוע בתוך מציאות שנדמה כאילו היא כותבת סאטירה משל עצמה.

שאלת האומץ

עד כאן שבחי "ארץ נהדרת". לו היינו עתה באולפן של "מצב האומה", הצ'ילבה מרשת, היינו צריכים לומר עכשיו: "כן, אבל". כי עם כל הכבוד ל"ארץ נהדרת", נדמה לעיתים שככל שהיא מנסה להתבדח יותר - כך היא מצחיקה פחות. לפעמים נדמה שאפילו ברמת הקאסט, לא הצליחו להתגבר על לכתו של אסי כהן.

ההומור החזותי של ברלד, כוחו היה יפה לזמן קצר בלבד, ושילובו כדמות במערכונים (למשל אב המשפחה שפותח כל שיחה בשאגת "וברכה" ומסיים אותה ב"מי הוא חושב שהוא, אלן דלון") רק מעוררת געגועים לדמויות המורכבות יותר שגילם אסי כהן.

ויש גם את העניין החמקמק הזה, נו, אתם יודעים, טעם הקהל. הטעם הזה, שהיה אמור להיות מובל על-ידי התוכנית, הפך - לעיתים קרובות מדי - למוביל. כך, למשל, שגשגו דמויות כמו נערת הבת-מצווש, מעין מערכון ברמת מסיבת סיום של בית-ספר תיכון, ששחק עד דק את כשרונה של שני כהן על דמות שטוחה כפלקט.

ייאמר מיד: בני-הנוער "הצפונבונים" שבטוחים שהכול מגיע להם, ושהוריהם מנסים לקנות את אהבתם בכסף, הם תופעה ראויה להנצחה, אבל הדרך שנבחרה נפלה גם היא במלכודת והתחנפה, ממש כמו אותם הורים שקונים אהבה בסמארטפון, לקהל היעד הצעיר.

כל אלה מצטרפים להחלטה הגרועה ביותר של מפיקי התוכנית - האירוח של בנימין נתניהו במשדר יום העצמאות, שהיה לתשדיר תעמולה שהתמורה היחידה שגבתה התוכנית בגינו היה כתר של ממלכתיות מאוסה - בדיוק ההיפך ממה שתוכנית סטירית אמורה להיות.

במסגרת חגיגות העשור לתוכנית, יעלו ויבואו הערב (ב') שלל דמויות מעברה המפואר: לובה הקופאית הרוסייה, פילוס הערס התחמן והמתחכם, חבורת הפועלים הרומנים (מישהו בכלל זוכר שהיו כאן פעם פועלים זרים מרומניה?) וכן, גם נערת הבת-מיצווש חביבת הצופים הצעירים, שלא קלטו אפילו שהבדיחה במקור הייתה על חשבונם ועל חשבון הוריהם.

בלי שנחשפתי אפילו למערכון אחד, אני מוכן לחתום שזה יהיה מצחיק, לפרקים אפילו מצחיק מאוד. אני סומך על הכוחות היצירתיים של "ארץ נהדרת" שיצליחו לספק "ספיישל" ראוי שכזה, אבל לקראת העונה הבאה, חייבת התוכנית הזאת להכריע על המשך דרכה.

מונטי פייטון ניצלה את הקרדיט שקיבלה על מערכונים, חלקם טיפשיים מאוד, כדי ליצור את "בריאן כוכב עליון" (כמו שקראו לסרט בישראל), ולתקוע אצבע אמיצה ישר בעיני מעריציה כששמה ללעג ולקלס את הדבר היקר להם ביותר.

האם גם ליקירי האומה יהיה את האומץ לקחת את הכישרון שלהם למקום קיצוני שכזה?

צרו איתנו קשר *5988