העוני צומח ואיתו קופת המדינה

הבעיה של ישראל אינה ועדים גדולים, אלא עובדים עניים וחלשים

מי שרוצה לדעת משהו על מצבה של הפוליטיקה הישראלית ועל איכותו של הדיון הציבורי בנוגע לבעיות משק וחברה, חייב לחבר בין שני דוחות שפורסמו לאחרונה על ישראל לבין הצהרות שרי הממשלה וכותרות בעיתונות הכלכלית.

שני הדוחות הם אלה של ארגון ה-OECD על תחולת העוני בישראל ושל מינהל הכנסות המדינה.

הדוח הראשון, של ה-OECD, הצביע על עלייה מהירה בתחולת העוני בישראל, אשר מגיעה ל-21% מהאוכלוסייה; הדוח השני, הישראלי, תיאר את הפער המתרחב בין עובדים ברמות הכנסה שונות, כאשר כמחצית מהם לא מגיעים לסף המס. אם מישהו חשב שדוחות אלה יותירו רושם כלשהו על פוליטיקאים, במיוחד השרים, הרי שטעות בידיו. במקום דיון ציבורי מעמיק ונרחב על הממצאים האלה, קיבלנו שורה ארוכה של קריאות-קרב נגד עובדי הנמלים.

על-פי שרי ממשלת ישראל, הרושם הוא שאם יוקם נמל פרטי, ויוגבל כוחם של ועדי עובדים, ייפתרו בעיות העוני והפערים החברתיים. המהדרין מוסיפים לכך עוד תנאי - פגיעה כלכלית באוכלוסייה החרדית והערבית.

עיון בדוחות מותיר מסקנה, שעליה כבר הצבענו מספר פעמים: הבעיה של ישראל אינה הוועדים החזקים הפועלים בה. הבעיה של ישראל היא שיש עובדים עניים, בין היתר בגלל היעדר עבודה מאורגנת בקרב העובדים החלשים. הבעיה של ישראל אינה עובדים אשר מונעים תחרות, אלא שקיים בה שוק עבודה שמצד אחד מצמיח עוני, ומצד שני מצמיח עושר. יתרה מכך, בעקבות המאבקים שניהלו עובדים ברמות שכר בינוניות ונמוכות, אפשר לשער שאלה אשר רוממות התחרות בפיהם מדברים אמנם על ועד עובדי הנמלים, אך מתכוונים למניעת התארגנויות של עובדים בכלל.

כמו כסות-רוח למת

על-פי דוח מינהל הכנסות המדינה כ-3% מהעובדים בישראל משתכרים מעל ל-35 אלף שקל בחודש. יש להניח שאל עובדים אלה מתכוונות אותן כותרות מלאות רהב ופאתוס המספרות לנו על "מחוברים". כלומר, הבעיה של ישראל נעוצה באותם 3% מכלל העובדים אשר אשמים במצבם של יתר עובדי ישראל. מה אמורה "רפורמת הנמלים" להשיג בהקשר זה? האם הפחתת מספר העובדים ברמות שכר שבין 35 אלף שקל ל-50 אלף שקל אכן תהיה הבסיס להגברת השוויון ולהקטנת העוני?

הבעיה של ישראל אינה שיש קבוצה קטנה של עובדים בנמלים אשר מרוויחים עשרות-אלפי שקלים בחודש, הבעיה של ישראל היא ששוק העבודה הישראלי מחולק לשני מקטעים קשיחים אשר אין מעבר ביניהם. מקטע אחד מאופיין בעובדים בעלי כישורים ספציפיים וייחודיים, בעלי שכר גבוה, הנעים מרצון בין משרות.

המקטע השני, שבו נמצאים מרבית העובדים, מאופיין בעובדים בעלי כישורים כלליים, שניתנים להחלפה בקלות ובמהירות, עם רמות שכר נמוכות ובינוניות. דוח מינהל הכנסות המדינה, ש"צילם" מציאות זו, חשף את הממדים של שני מקטעים אלה.

אילו היה ניתן לעקוב אחרי העובדים בשני מקטעים אלה לאורך שנים היינו מגלים, קרוב לוודאי, שהגבול ביניהם הפך להיות קשיח הרבה יותר בשנים האחרונות. כמעט כל מי שנולד לתוך המקטע התחתון יבלה שם את כל חייו, והסיכוי שגם בניו ונכדיו יהיו שם הולך וגובר. "רפורמה בנמלים" ו/או הגדלה של התחרות במשק לא יכולות לפתור תופעה זו. כאשר יש חפיפה בין המקטע שבו אדם נמצא בשוק העבודה, לבין טיב השירותים החברתיים שהוא מקבל, החינוך שמקבלים ילדיו, סיכוייו שלו לצבור חסכונות, והסביבה שבה הוא יתגורר - הדיבורים על "הגברת התחרות" הם בבחינת עזרה כמו כוסות-רוח למת, לא יותר.

הגברת התחרות היא אכן מטרה רצויה, אשר למענה כדאי לעשות מאמצים לא סופר-טנקים. אלא שבמצב הקיים היום בחברה הישראלית, רוב פירותיה של "הגברת התחרות" יתועלו לחלקים החזקים והעשירים יותר בחברה.

צרו איתנו קשר *5988