אספן מסוג אחר: פיליפ כהן מציג אמנות עכשווית במוזיאון בפתח תקווה

תערוכה מאוסף פיליפ כהן במוזיאון פתח-תקווה, שתעבור לפריז באוקטובר, מציעה הצצה לראש של האספן ולקצה של האמנות העכשווית ■ בראיון ל"גלובס", מדבר כהן על החיבור הרוחני והקונספטואלי לאמנות

בפתיחת תערוכתו במוזיאון פתח תקווה לאמנות הסתובב חתן השמחה, האספן פיליפ כהן, בין האורחים, ובמקום ללחוץ את ידיהם ולשעות למחמאות על התערוכה הנהדרת, חזר שוב ושוב, באופן כמו-מכני, על משפט אחד: This is Technology. כהן אינו אדם מנותק וחסר מודעות חברתית, כפי שעשוי להשתמע מהתיאור. להיפך. מדובר ב"יהודי חם", החי בפריז ומבקר כאן מספר פעמים בשנה. הוא רואה באהבתו לאמנות עוד היבט של אהבתו לבני האדם ומשלב אותה עם אהבת ישראל.

בתערוכה "מותק, סידרתי מחדש את האוסף", הוא חושף לראשונה לקהל הרחב את האוסף הפרטי שלו. ובהיותו אספן טוטאלי ומסור, לא ויתר על הצגת היצירה This is Technology, "מיצג דיבור" שרכש מהאמן הבריטי טינו סגל - זוכה פרס אריה הזהב בביאנלה בוונציה השנה ומועמד לפרס טרנר.

- איך קונים יצירה שאין לה ביטוי פיזי? חותמים על חוזה, מתעדים בווידיאו ובכתב את "הוראות ההפעלה"?

"אין חוזה", מסביר כהן, בראיון בלעדי שנערך במשרדו בפריז לרגל התערוכה. "תהליך הרכישה לא היה קל ולא קצר. אני יצרתי קשר עם טינו וסוכניו, אבל מכיוון שהוא אמן עסוק, ומכיוון שהוא אינו עולה על מטוס, לקח כמעט שנה עד שהצלחנו להיפגש והשלמנו את קניית היצירה".

במעמד הרכישה השתתפו האמן, שהסביר בקולו מהי העבודה, פיליפ כהן, שקיבל את ההדרכה ואת הרשות לבצע את היצירה, ועורך דין נוטריון, ששימש כעד. איש לא חתם על מסמך. ברוח היצירה, גם למכירה אין קיום פיזי, אלא רוחני, אינטלקטואלי, כאקט של תקשורת בין בני אדם.

בתערוכה, שתסתיים בסוף אוגוסט ומאוקטובר תוצג בפריז (בפסאז' דה רץ), יש גם יצירות אמנות יותר קונבנציונליות. תמונות ופסלים, וידיאו וחדרי מיצב, של אמנים חשובים כמו סופי קאל, סינדי שרמן, אדל אבדסמד, פול מקארתי ועוד.

- מאוד חריג שאספן קונה עבודת (פרפורמנס). בקושי רואים אפילו וידיאו-ארט באוספים פרטיים.

"טינו לא מקבל את ההגדרה 'פרפורמנס'. הוא מעדיף להגדיר את יצירותיו כ'מצבים' (סיטואציות). כל יצירה היא משהו שקורה כאן ועכשיו, ומושפע מהנסיבות.

"כשפגשתי את עבודתו לראשונה, ב-2005, זה היה עבורי רגע מכונן. באותה עת לא הייתי מאושר ממצב האמנות ומהנטייה לראוותנות. ראיתי אצל אמנים הרבה חזרה על עצמם. ניסיון להרשים ולהרהיב.

"אספנים רבים מתייחסים לקנייה של אמנות כמו זכייה בגביעי ניצחון, אוהבים חפצים ונכסים. לא שאני לא אוהב ניצחונות וגביעים, אבל הגילוי של אמנים שעושים עבודת חשיבה ללא התגלמות ממשית היה עבורי 'יגעת ומצאת, תאמין'. זוהי אמנות עכשווית.

"אני מעדיף לעתים לא לרכוש עבודת אמנות אלא עבודת אמן. יש הבדל. אני נמצא בדיאלוג עם האמנים ולפעמים תומך בפרויקטים בשלבי התהוות - אם אני מאמין באמן ובדרכו. באמנות קונספטואלית זה מאוד משמעותי כי זה מאפשר לאמן לעבוד ולקבל תגמול".

כהן הוא אספן-חוקר וסקרן, פעיל ומעורה באמנות הבינלאומית באופן אינטנסיבי. הוא מקדיש כל רגע פנוי לחקר האמנות, ולחקר הרעיונות שמאחורי היצירות.

כך, למשל, העבודה של אנדי וורהול המוצגת בתערוכה נקראת "דיוקן עצמי" אולם היא מציגה את זוג כפות ידיו של האמן. דרוש אספן כמו כהן כדי לראות את דיוקנו של וורהול במיטונימיה הדקה הזו. לצידה, על הקיר בכניסה, בין עבודות קטנות ומשונות (שזכו יחד לכותרת "קבינט הרכיבים הבלתי נשכחים"), מוצגת יצירה של דגלאס גורדון, מכתב ששלח לכהן ועל צידו האחד כתב "מוטב לדעת", ובגבו "מוטב לא לדעת".

חפשו באנטרקטיקה

בחדר שלם בתערוכה מכוסים הקירות בטקסט של גורדון, עוד יצירה שאין לה קיום מחוץ לחלל התערוכה. כזו היא האמנות כפי שכהן אוהב אותה - אניגמטית, פתוחה בקצוות לפרשנות ולהרהור. "אני עובר לאט אבל בטוח לעבודות שאינן חומריות", הוא מודה. ואכן, אחת היצירות המהדהדות בתערוכה היא עבודת סאונד של מריו גונזלס טורס, שבה נשמע קול פעולת המחיקה של ימי החודש מלוח השנה.

עבודה מרתקת נוספת נמצאת בחדר חשוך ומואר לסירוגין. פיליפ פארנו צילם עצמו באור אינפרה אדום כשהוא מרצה לפינגווינים באנטרקטיקה. היא נראית לעין קלושות רק בחושך מוחלט.

- איך התחלת לאסוף?

"בשנות ה-20-30 שלי התחלתי להתעניין באמנות אבל בשנות ה-80 המחירים היו כל כך גבוהים שזה לא היה ריאלי עבורי. בשנות ה-90, ראיתי את התערוכה Post Human שהרשימה אותי עמוקות. התערוכה נדדה בעולם והוצגה גם במוזיאון ישראל בירושלים. באותן שנים חלה ירידה חדה במחירי האמנות וגם האמנים נהיו יותר מינימליסטים, נוצר איזה שקט יצירתי. אפשר היה לקנות עבודות חשובות של אמנים טובים במחירים בני-השגה. יצירה של סינדי שרמן ב-10,000 דולר או פחות".

את האספנות של כהן מלווה משנותיה הראשונות ידידו עמי ברק, שאצר את התערוכה מהאוסף. "זו חברות ארוכת שנים שהתחיילה בזכות ההתעניינות של פיליפ באמנים שאני עובד איתם", אומר ברק, המצטרף לשיחה. וכהן מספק דוגמה להשפעתו של ברק על אופיו של האוסף, שהפך ליותר ויותר רדיקלי עם השנים: "ב-1997 עמי אמר לי תתחיל לאסוף וידיאו", הוא מספר על נקודת מפנה בדרכו.

- איפה שדה הציד שלך כאספן? במכירות הפומביות? בירידים?

"אני כמעט שלא קונה במכירות פומביות. אני יוצא לארט באזל, שם אמנם רוב הגלריות מציגות לראווה את 'הגביעים' אבל שם גם מצאתי כמה מהאמנים הנפלאים".

כהן, 54, נשוי בשנית ואב לחמישה ילדים, הוא רופא שיניים, מרצה באקדמיה ואיש משפחה. "אני גם סבא לשני נכדים. בני הבכור חרדי שחי בישראל ואני עצמי שומר מצוות. כשפתחתי את התערוכה בפתח תקווה בני הגיע. ילדיי מאוד מתעניינים באמנות.

"יש ביהדות מחלוקת על הציווי של איסור תמונה ופסל. העניין הוא לא מה אתה רואה אלא מה המשמעות שאתה מעניק לזה. האיסור נועד למנוע עבודת אלילים. זו שאלה של ייצוג - אנחנו צריכים לדעת איך לראות ולעשות 'שימוש' בתמונה. האמנות היא לא להנאת הרכוש אלא לעניין וסקרנות אינטלקטואלית".

במסגרת האוסף שלו, וגם בתערוכה, יש מקום של כבוד לאמנים ישראלים מעניינים, צעירים יותר ופחות: עדי נס, אלי פטל, מירי סגל, ז'וזף דדון ופנחס כהן גן, חתן פרס ישראל, שהוא בן דודו. את הקשר שלו לישראל הוא מחזק בדרכים נוספות. כהן משמש כבר שנים רבות כראש אגודת הידידים של מוזיאון ישראל בצרפת.

"האמנות היא חלק מאוד חשוב מחיי. הרגשתי בר מזל כשסוזן לנדאו - אז האוצרת הראשית לאמנויות במוזיאון ישראל וכיום מנכ"ל ואוצרת ראשית של מוזיאון תל-אביב - ביקשה שנקים ועדת רכישה בצרפת. עבדתי איתה יד ביד וכמובן שזו הזדמנות נהדרת לאספן כמוני לשלב את התשוקה והאהבה לאמנות ולישראל, וללמוד ממומחית כמותה".

עד 24 באוגוסט, מוזיאון פתח-תקווה, ארלוזורוב 30, ב', ד', ו', שבת 10:00-14:00, ג', ה', 16:00-20:00

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988