תנו לשד העדתי לגסוס בשקט

הדיון לא יפרוץ בעיתון שעדיין מתלבט בדעתו על מאבקי עובדים

אחרונים, נדמה כי יש עדנה ל"שד העדתי". הוא מופיע על שטרות הכסף, בטלוויזיה, בדיווח הפוליטי, ובדיונים אין סופיים בתקשורת. אם להאמין לכל הדיבורים האלה, הבעיה החשובה של ישראל היא "ההגמוניה של השבט הלבן" והחלשתו השיטתית של ה"שבט המזרחי". אבל הבעיה של כל הדיון הזה, ושל המשתתפים בו, היא שהשד המפורסם, זה שמזין את הדיון עצמו, חולה במחלה סופנית. הוא גוסס, אמנם לאט, אבל סופו נראה באופק.

הנה דוגמה אופיינית לתקופה האחרונה. עיתון כלכלי הביא נתונים מאלפים על התפלגות ההצבעה על-פי פילוגים דמוגרפים וחברתיים שונים, ואיפשר לתת מבט על המבנה הפוליטי-חברתי של ישראל. הנתונים מאשרים לכאורה שאכן קיימת הצבעה שבטית. עובדה, באזורים של ה"פריפריה המזרחית" זכו מפלגות הימין לרוב; ואילו במרחבי "השבט הלבן" זכו ברוב הקולות מפלגות יש עתיד, העבודה ומרצ.

אלא שהבדיקה הזו לא שאלה, למשל - מה היו שיעורי ההצבעה בקלפיות השונות, וגם לא מה התרחש שם בהשוואה לבחירות קודמות. אילו שאלה זו הייתה נשאלת, התשובה הייתה, שדווקא באזורים "מובהקים" של הימין יש ירידה מתמשכת וחדה בשיעורי ההצבעה. המיתאם הזהותי הזה, של "מזרחים מקופחים" והצבעה לימין, הולך ונחלש לאורך זמן.

השאלה השנייה אשר לא נשאלה היא - מה בדיוק קובע את ההצבעה באזורי הביניים, בכל אותם מרחבים עירוניים מעורבים, עם הכנסות של שכירים, שני ילדים, אוברדרפט לא קטן, משכנתא ומכונית בת שמונה שחונה ליד בניין עם 20 דירות. אלה הם המרחבים הפיזיים, הכלכליים והחברתיים הצומחים במהירות הגדולה ביותר בישראל, ובמקומות אלה אין כל דרך לייחס התנהגות פוליטית לסוגיות שבטיות.

אלה המרחבים של ישראל ה"היברידית", של מעורבבים, של "חצי-פולני, רבע-בולגרי ורבע-תימני". במקומות אלה גרים אנשים שהיו קורבן של הפרטה. עובדי-קבלן בתחומי החינוך והבריאות, שכירים בלי ביטחון תעסוקתי, אנשים שהוריהם עברו מדימונה או משלומי לגוש דן או לחיפה רבתי. לגבי קבוצה זו, המשמעות העיקרית של מאבק חברתי או כלכלי אינה עוברת דרך שאלות שבטיות, שאינן רלבנטיות כלל למצבם. הרבה יותר חשובות הן שאלות של זכויות עובדים, ביטחון תעסוקתי, פנסיה וגובה השכר.

נפגעי ההפרטה וההעסקה הפוגענית קיימים בכל "העדות"

אין זה פלא, אם כן, שהדיון ה"שבטי" אינו יכול להכיל את התופעה החברתית החשובה ביותר שצמחה בישראל מאז פרוץ המחאה החברתית: עלייה חדה במאבקים סביב עבודה מאורגנת. אין זה פלא, שכן כל ועד עובדים, כל התארגנות נגד עבודה קבלנית, כל דרישה לשיפור תנאי עבודה, מסמלים את מותו של השד.

מזווית ראייה זו, אולי זה לא מקרי שהדיון על השד ההוא זכה לבית חם בדפי עיתון "הארץ", אשר עדיין מתלבט ומתחבט אם עבודה מאורגנת וועדי עובדים הם תופעה רצויה. כאשר מסיטים את הדיון לפסים של "שבטים" חוסכים את הצורך להתמודד עם שאלות של זכויות עובדים. אך גם במקרה זה שאלות הרבה יותר עקרוניות חוזרות וצצות, כמו - זכותם של עובדים לשבות, הגנה על מקומות עבודה, חשיבות של ערכי שוויון וסולידריות בחברה הישראלית.

נפגעי ההפרטה וההעסקה הפוגענית קיימים בכל "העדות", ואין זה משנה איפה התגוררו סביהם של אותם עובדים. מבחינת המציאות היום-יומית שלהם, לסוגיית השבט אין כל משמעות, אך לסיכוייהם בשוק העבודה, לטיב השירותים שהם מקבלים, לאופי חלוקת ההכנסות במשק בין הון לעבודה, יש גם יש. כבר בימי המחאה הגדולה של 2011 היה ניכר שאלה הן הבעיות שמזינות את הסיוטים של העובדים בישראל, והדבר הציב בעיה לא פשוטה בפני כל תומכי הרעיון של ההגמוניה השבטית.

שום דבר עקרוני לא השתנה מאז. לכן, תנו לו לשד העדתי לגסוס בשקט. הוא שירת נאמנה דורות של בעלי טורים, אנשי קולנוע, פוליטיקאים, אנשי דת, משוררים וסוציולוגים. מגיעה לו דקת דומייה, וגם זר פרחים. ינוח על משכבו בשלום.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988