יום ראשון אחר-הצהריים, תחנת טוטו בפסאז' ברחוב סוקולוב בהרצליה. האירוע: עוד יום במסלולי מירוצי הסוסים באנגליה ובאירלנד. האמת שזה לא סתם עוד יום, אלא סוג של יום חג - למעלה משנתיים אחרי שוועדת הכספים של הכנסת אישרה להכניס הימורים על סוסים בישראל ואחרי סאגה שנמשכה למעלה מעשור, נפתחה סוף-סוף התחנה הראשונה מתוך 100 שייפתחו בישראל (בתוך חודש, לדברי הטוטו) ובהן תוכלו להמר על הסוסים האהובים עליכם, כלומר על סוסים שלפני רגע לא ידעתם על קיומם ובעוד רגע יישכחו לנצח.

אף על-פי שהכדורגל בפגרה, התחנה הומה במהמרים קטנים והאווירה שמחה, שכונתית. משה, בעל התחנה, מפקד על ההמולה בחיוך, מכיר כל מהמר בשמו. אני שם 10 שקלים על "ניו מרקט ווריור" לניצחון, במירוץ של מייל, ומפסיד אותם. במירוץ הבא אני שם עוד 10 שקלים על "איינצ'נט גריס" לניצחון, ומפסיד גם אותם. יכול להיות שיש עוד דרכים להפסיד 10 שקלים ב-3 דקות, אבל מירוצי סוסים זו בהחלט אחת הכיפיות שבהן.

אני אוהב להמר על מירוצי סוסים. נחשפתי לעניין הזה בלונדון, הצצתי ונפגעתי, ולכן שמחתי כשהעניין הגיע לישראל. אז אני שם עוד 10 שקלים על "אקולוניוס" - ומפסיד גם אותם. לעזאזל, אני כנראה המהמר הגרוע בהיסטוריה. אני שולף בירה מהמקרר ובוחן את הסוסים למירוץ הבא.

על מנת לחמם את האווירה אני מעודד את הסוסים שלי בקול. אחרי הכול, אחד הדברים הכי נחמדים במירוצי הסוסים הוא הקטע שאתה צועק את שמותיהם המעולים: "פרדי ווית' א וויי", "שחרזאד" או השם האהוב עליי במירוץ של חמש וארבעים: "נוט אנטיל מאנדיי" (כולם הפסידו, אגב).

על הרקע הזה רשמתי אכזבה קטנה ראשונה: המהמרים בתחנה בהרצליה נוטים לזעוק את מספר הסוס במקום את שמו, מה שדי מבאס - מה הכיף בלצעוק "רוץ שמונה, רוץ!"? לא עדיף בהרבה לעודד את "מאנקינקו שלי"?

מתחת לכל זה מסתתרת אופטימיות גדולה

יו"ר המועצה להסדר ההימורים בספורט, צחי פישביין, נכנס לתחנה במכנסיים קצרים ובכפכפים - באתי ליהנות, הוא אומר לי, לראות שהעניין מתרומם. הוא מסביר שהתחנה הזו, הראשונה בישראל, היא סוג של פיילוט טכני, שמטרתו לבדוק שהכול עובד. והכול עובד, למעט הסאונד. פישביין שם 10 שקלים על "היילייף דאנסר" לאחד משלושת הראשונים - וזוכה ב-13 שקל.

אתה יכול להיות יו"ר הטוטו - לעזאזל, אתה יכול להיות אלוהים בכבודו ובעצמו - ועדיין, אין כיף כמו הכיף בלפדות זכייה. יאללה, אני מאיץ בו (בסוג של קנאה), תהמר עוד. אבל פישביין שם את הכסף בכיס ולא משחק עוד, והרי לכם על רגל אחת כל מה שאתם צריכים לדעת על הימורים, ילדים: זה קצת כמו נקניקיות - מי שיודע איך עושים את זה ואיך זה עובד, לא משתמש במוצר. כנ"ל לגבי משה, בעל התחנה. אני שואל אותו אם הוא מהדייגים שאוהבים דגים, כלומר אם הוא מהמר, והוא אומר שלא.

בסך-הכול פישביין (שמדגיש שהוא משמש בתפקידו בהתנדבות) מבסוט מהאווירה. "זה כיף", הוא אומר, "יש התלהבות, זה לא כמו בקזינו, שהמשחק דומם, ואתה עומד מול מסך. כאן אתה מעודד, מעורב, תענוג".

הוא מספר כי שוק הימורי הסוסים באנגליה נאמד ב-9 מיליארד ליש"ט בשנה (מתוך שוק של 110 מיליארד דולר בשנה בכל העולם). בארץ מצפה הטוטו להכנסה של 100 מיליון שקל בשנה.

פישביין חוקר את המהמרים האחרים על הרגליהם ובוחן אותם כמדען במעבדתו. אני שואל אותו אם יש לו בעיה מוסרית עם העובדה שהוא מנהל סוכנות הימורים, והוא אומר שלא - כי הכול חוזר למדינה.

אחר-כך הוא מספר לי שבמירוצי הסוסים אחוז ההחזר (כלומר הסיכוי לזכות) למהמרים גדול יותר מרוב ההימורים האחרים - משהו כמו 80% מחזירים את ההשקעה שלהם (קצת מצחיק לקרוא לזה השקעה, אבל אחרי שעושים את זה פעמיים - 3 פעמים, אתה יכול ממש להתחיל להאמין לעצמך), שזה הרבה יותר מבכדורגל, למשל: שם החזר ההשקעה הוא רק כ-60%.

אני שם עוד 10 שקלים על "אנדר'ז גיים" - ומפסיד גם אותם. איכשהו, כל הסיפור הזה של החזרי ההשקעה פחות מוכיח את עצמו בהקשר שלי. הרמאית הגדולה בעולם היא הסטטיסטיקה.

אז אני נצמד למהמר בשם יעקב. יעקב (שם אמיתי, השם הבדוי שמור במערכת) הוא סוג של מהמר גנרי, כמוהו אתה מדפדף בכל ז'ורנל ובכל תחנה: הוא מהמר על סוסים תוך כדי שהוא שם עין אחת על מסך הקינו, הוא משחק 3 משחקים במקביל, והכול הוא יודע. יש לו טיפים על סוסים - והוא מנצח מירוץ אחר מירוץ. ז'תומרת, עד שאני מצטרף אליו להימור על "מיסטר פיז", שמפסיד. הבאת את הנאחס, אומר יעקב בחיוך, ושם הימור למירוץ הבא.

יעקב, כדרכם של מהמרים, מלא בסיפורים: בווגאס היה מפסיד 20 אלף דולר בבלק ג'ק בלילה, בכלובים (כינוי לקזינואים לא חוקיים) השאיר את ירושת ילדיו - הרוויח המון, הפסיד יותר. עכשיו הוא מהמר בסכומים קטנים, 40-20 שקל, רק בשביל לטעום ולו קצת מהכיף הגדול. "זה כמו לנשום", הוא אומר לי והולך למשה לגבות את 37 השקלים שבהם זכה.

אשר לי, אני מרגיש את השד מתעורר בתוכי, שד ההימורים האכזר והתובעני. כשיריית הפתיחה נשמעת, כל מירוץ מחדש, משהו פוקע בי - תקווה גדולה להון קטן, רצון בלתי נשלט לנצח, רק פעם אחת.

בגלל זה אני אוהב את חברתם של מהמרים קטנים על סוסים: כי מתחת לכל זה מסתתרת אופטימיות גדולה, חסרת כל סיכוי ו/או פשר. זה לא כמו לוטו או חיש-גד, משחקים שלא מושכים אותי כלל, וזה בטח לא כמו רולטה. הסוס זה משהו אחר, ברייה אצילה שרצה בארץ אחרת במיוחד בשבילך. יש בזה קסם.

כן, אני מכיר את הטענות על ההתעללות בסוסי המירוץ, שסובלים מקריירה קצרצרה לפני שהם הופכים לנקניק ובדרך מולעטים בשלל סמי מרץ, שלא לדבר על רוכביהם האנורקטיים. מכיר, אבל שם בצד, בעוונותיי.

אני חושב על הסוסים של האלטע-זאכען בשכונה שלי ומוכן לשים עוד 10 שקלים שכל אחד מהם היה מוכן לתת הכול כדי לרוץ מירוץ אחד בווינדזור, אנגליה, עם כל הסמים והכול, במקום לסחוב עגלה בחום הזה של תל-אביב.