השד הכלכלי

געגוע מיותר לעולם אשר מסודר על-פי גבולות שבטיים

להלן סיכום המסקנות של סימפוזיון שערך לפני שנה "ארגון העבודה הבינלאומי" בנושא עבודה פוגענית: על המדינות להפעיל מדיניות כוללת שתחתור לתעסוקה מלאה, לשוויוניות בחלוקת ההכנסות ולהקמת מסגרת רגולטורית אשר תביא לחיסול העבודה הפוגענית במשק. על המדינות להעדיף דרכים של מו"מ קיבוצי, ולהבטיח שלכל עובד תהיה זכות וגישה להתאגדות, ולנהל מו"מ ללא חשש. יש לחתור לביטחון בהכנסות ולהבטיח שלא תהיה שחיקה ביחסי עובד-מעביד במשק.

כפי שניתן לנחש, המשתתפים בסמינר לא היו מדינאים וגם לא שרים, אלא פעילים באיגודים מקצועיים, פעילים בארגונים לא-ממשלתיים, פקידים במוסדות ציבוריים העוסקים בנושאים של עבודה פוגענית. במילים אחרות, אנשים מלאי כוונות טובות, מטרות ברורות ונטולי עוצמה פוליטית. כי רוב אלה אשר בידיהם כן ישנה עוצמה פוליטית, בכל מקום כמעט על פני כדור הארץ, עסקו ב-30 השנה האחרונות בטיפוח מערכת של עבודה פוגענית, אשר יצרה מפלצת כלכלית וחברתית בקנה-מידה גלובלי.

למרבה הצער, אנשי השררה בישראל הצטרפו באופן מודע לתהליך הפוגעני הזה, עד כדי כך שהפסקה שהוזכרה למעלה יכולה לשמש כמראה עצובה למציאות חולנית במשק הישראלי. אם הדיון הציבורי בישראל היה מבוסס על מרכיבים רציונליים, הפסקה ההיא הייתה עומדת במרכז הדיונים בתקשורת, באין-ספור בלוגים ופורומים, ומקבלת עמודים שלמים ברשתות החברתיות. המחאה של 2011, וכן גל הקמתם של ארגוני עובדים במגזר הפרטי, שיקפו מגמה זו, והביאו להעלאת הנושא למודעות הציבורית - אבל זה לא היה מספיק.

נראה, כי אנו בישראל רגילים לבלבל את עצמנו ולקדש ויכוחי סרק אשר מסיחים את הדעת ממה שאמור להיות העיקר. הדברים שאמורים להופיע ולעלות בכל דיון על מדיניות ציבורית ועל דמותה של החברה בישראל הם התנאים שבהם נאלצים לעבוד מאות-אלפי עובדי-קבלן בישראל. מה שצריך היה לעמוד במרכז תשומת-הלב הציבורית הוא המאבקים של עובדים בחברות התקשורת, שחלקם הפכו למאוימים בפיטורים בשל רצונם להתארגן, ללא תגובה של הרשויות, ההסתדרות והכנסת.

קקופוניה אין סופית על יחסים "עדתיים"

דיון פוליטי רציונאלי היה חוקר ודורש את האופן שבו משרד האוצר מעודד, מטפח ומגן על העבודה הקבלנית בישראל. את הרפיסות של החוקים והמערכת הרגולטורית, והעובדה שההסכם בין הממשלה לבין ההסתדרות להטבת תנאים של עובדים מוחלשים, אינו מגיע לכלל יישום. זה היה צריך להיות אחד מהמוקדים העיקריים של תשומת-הלב הציבורית, ובעיקר של כל מיני "פעילים חברתיים" במינוי עצמי ו"עיתונאים בעלי מצפון".

במקום זאת, אנו מקבלים זה שבועות קקופוניה אין סופית על יחסים "עדתיים" בישראל. מי שאוהב תיאוריות של קשרים ומזימות יכול היה לחשוב שיש יד מכוונת בדבר. אלא שההסבר הוא פשוט יותר, והוא שלוקח זמן עד אשר אנשים שרגילים להתבונן במציאות שמים לב שהיא השתנתה, שמה שהיה חשוב ורלבנטי לפני שני עשורים, אינו חשוב עוד.

אנשים רבים אשר בגרו ובשלו בשנות ה-90, עדיין רגילים להסתכל על העולם באותם כלים, ומאותה זווית, שאליה הורגלו לפני 20 שנה. קשה להיפרד ממסגרות מחשבתיות, ועוד יותר קשה לקבל שהדבר הוא הכרחי.

שני עשורים לאחר שישראל הצטרפה במלוא הכוח לתהליך הגלובליזציה, תוך פירוק מדינת הרווחה, יצרו מציאות אשר אינה תואמת כלל את הסכימות המחשבתיות של אז. רק כך אפשר להסביר מדוע, בעוד בשוק העבודה ישנה תסיסה שהולכת וגוברת; בעוד בערים קמות התארגנויות עצמיות של תושבים; בעוד ישנה עלייה בפעילות בארגונים במגוון עצום של נושאים - יש מי שעדיין חושב שמה שהיה קיים בשנת 1992 קיים גם עכשיו.

בסופו של דבר, גם המחשבה וגם הדיון הציבורי יצטרכו להתאים את עצמם לתהליכים המתרחשים בפועל. אין טעם לנסות להתגעגע לתקופה שבה העולם היה מסודר על-פי גבולות חברתיים שבטיים, ואין טעם לנסות להחיות נושאים אשר פסו מן העולם. תשאירו זאת לרומנים היסטוריים, ותתרכזו במאבק בעבודה פוגענית.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988