טומנים את הראש בחו"ל

ענף הטלוויזיה הבינל' צמא לכישרון הישראלי, והמדינה לא עושה דבר

בילדותי, כשהייתי יושב עם סבי וסבתי לראות את סדרות הטלוויזיה האמריקאיות שהוצמדו לסרט הערבי בשישי אחר-הצהריים, המסך לא היה כבה עד שאחרונת הכתוביות הייתה נעלמת. היה ברור שמיד עם רדת האפלה על סצנת הסיום, יחל המשחק האהוב של חיפוש אחר אלה "משלנו".

המוזיקה החלה להתנגן, רשימת השמות הייתה עולה במהירות, וסבי היה שולה בדייקנות מתוכה את השמות היהודיים. השחקן הראשי ("מיד רואים, לפי האף"), השחקנית ("נו בטח, זה היה פעם פרסקי"), וללא ספק הבמאי שמחזיק בשם של מישהו שהכרנו עוד בליטא והמפיקים.

עד שלא נקבעה כשרותה של אחרונת נערות המים, לא היה ניתן לשוב ולקבוע כי כן, אנחנו כנראה העם המוכשר בעולם. כך לפחות חשבנו אז בשנות ה-80, בדירה הקטנה של סבי וסבתי.

היום, כשצופים בסדרות הטלוויזיה הזרות, השמות היהודיים ממשיכים לצוץ אף יותר מבעבר. לצד "ג'וש" ו"ארי", רואים בקרדיטים גם הרבה "אבי" ו"אלי". תעשיית הטלוויזיה האמריקאית וגם האירופאית, מתמלאת בשנים האחרונות באנשי מקצוע משלנו ממש - מכאן.

מבקרי יריד מיפ שייפתח מחר (ג') בצרפת יפגשו "לשעברים" רבים שנמצאים בעמדות מפתח ברשתות ובגופי ההפצה העולמיים. רבים מהם הבינו כבר לפני שנים את מה שזכייניות הטלוויזיה שלנו מבינות רק באחרונה - והוא שהשוק המקומי צר וצפוף מדי לשצף היצירתיות של כל האנשים מונחי ההשראה פה.

נניח בצד את הטענות יוקר המחיה והנדל"ן. רבים, כך נראה על-פי השטף התקשורתי בימים האחרונים, עוזבים את ישראל מסיבות אלה. אך בקרב העוזבים את ישראל כדי לחפש את מזלם מעבר לים, בעיקר בתחום היצירה, יש לא מעט שמרגישים שהם יכולים לתת הרבה יותר ממה שהמדינה רוצה לאפשר להם לתת.

הפוטנציאל הוא עצום, וכשרק יכולותיך עומדות לצדך בדרך להגשימו, ללא כל עזרה מהמקום בו נולדת - אסור להתפלא אם הפוטנציאל הזה ייקח אותך מפה.

משהו גדול מתחיל

עיני כל העולם נשואות בימים אלה לישראל. פורמטים שנולדו מול מחשבים בתל-אביב, ירושלים וחיפה, נמכרים בזה אחר זה לרשתות טלוויזיה מובילות בעולם. השפה המשונה שלנו, שרק מעטים מדברים בה, היא כבר לא מכשול, ומוחנו המוטרד מדרמות קיומיות הפך להיות אטרקטיבי ומסעיר בעיני בני עמים משועממים.

יש צמא לכישרון ולעין ישראליים, והיחידים שעושים משהו בנדון הם הישראלים עצמם - ישראל הרשמית לא עושה דבר.

המדינה חייבת לקחת חלק בפעילות הבינלאומית המתרחשת היום בתעשייה התוכן המקומית, אחרת התעשייה הזו תתנתק ממנה.

מדינות ברחבי העולם כבר הבינו את הכוח הכלכלי הטמון בהשקעה בתוכן מקומי. דרום קוריאה, סינגפור, קנדה, צרפת וספרד הן רק מעט מהמדינות שהפנימו שחייבים לתת תמריצים ליצירת תוכן במדינה ולהבאת הפקות בינלאומיות לתוכה.

כשמדובר בישראל, הצורך הכלכלי מתגמד לעומת הצורך בהצגת פנינו הנכונות לעולם ובעיקר בהבהרה לקהילת היצירה המקומית - אתם יכולים להישאר כאן ועוד להיות בינלאומיים.

אפשרויות התמריץ הן רבות ומגוונות. החל מפיתוח חממות תוכן ויצירת פורמטים בהשקעה ציבורית, דרך איתור כישרונות והשקעה בהם, ועד תמיכה בתשתיות יצירה והקלות מס לגופי הפקה גדולים מחו"ל שיגיעו לכאן לעשות את הסרטים והסדרות שלהם, ובתמורה יכשירו עובדים צעירים שיובילו את דור העתיד.

מעל לכל, צריכה המדינה להרפות מגופי התוכן המשדרים פה ולא להיות המשקולת על רגליהם בבואם לעוף למחוזות אחרים. במילים אחרות, קורה כאן משהו גדול - והמדינה חייבת להיות חלק ממנו.

יש זעם רב כלפי אלה שבוחרים למצוא את ייעודם בחו"ל. אפשר להבין מהיכן הוא בא. אלא שהזעם הזה מתחלף באחת בגאווה ובסיפוח מידי כשרואים כשהיורדים ובניהם אוחזים בפסלונים מוזהבים בטקסים יוקרתיים.

הגיעה העת שהגאווה לא תהיה בעבור רק מי שהם "משלנו", אלא שהיא תהיה שלנו באמת.

צרו איתנו קשר *5988