לא להסתפק בפרישת ארביב

אם פרישתו מייתרת בעיני וינשטיין את הצורך בחקירה, זה חמור

כתב האישום נגד הרב יאשיהו פינטו באשמת ניסיון לשחד את קצין המשטרה הבכיר, תת-ניצב אפרים ברכה, יוגש השבוע. בשבוע שעבר קיים היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ישיבה עם סנגוריו של פינטו, עורכי הדין רועי בלכר ואלי זהר, שבמהלכה התפוצץ המשא-ומתן שקיימו הצדדים באשר להיקף ההקלה שפינטו יזכה לה בתמורה להעברת ראיות נגד ניצב מנשה ארביב.

הפסקת המשא-ומתן פירושה התקדמות בהליך המשפטי נגד פינטו; ומאחר שהמגעים בין הצדדים החלו רגע לאחר שוינשטיין הודיע על החלטתו להעמיד לדין את הרב בכפוף לשימוע, הודיעו כעת הסנגורים כי הם מוותרים על הליכי השימוע. בתגובה, הפך וינשטיין את החלטתו על העמדה לדין בכפוף לשימוע להחלטה סופית.

נותר רק לתהות מה קרה לוינשטיין, שגרם לו להקשחת עמדתו במשא-ומתן עד לנקודה שבה השיחות התפוצצו. חשוב להבין - ככל הידוע, ואם לא תהיה תפנית נוספת בפרשה, פיצוץ המשא-ומתן עם פינטו וסנגוריו פירושו, מבחינת מערכת אכיפת החוק, ויתור על ניסיון להתקדם בהליכי החקירה נגד ארביב, שנחשד בקבלת טובות הנאה מפינטו ומאנשיו.

וינשטיין ידע, בעת ששילח את סנגוריו של פינטו מעל פניו, כי הוא מקריב בזאת את הסיכוי למצות את הדין עם קצין משטרה בכיר, שהחזיק עד לימים האחרונים בתפקיד רגיש ביותר, ושנחשד בעבירות על טוהר המידות.

מה קרה אפוא לוינשטיין? לפני שבוע, ביום ראשון, 9.2.14, ימים אחדים לפני הפגישה הגורלית במשרד המשפטים, הודיע ארביב על פרישתו מהמשטרה. מי שהכריז בקול בוטח עם יציאתו לחופשה, בתחילת הליך הבדיקה של מח"ש, כי ישוב לעבודתו בתום ימים אחדים, נאלץ לקפל את הזנב ולעזוב את שורות המשטרה.

דפוס הפעולה הנוהג ברשויות אכיפת החוק במקרים כאלה הוא להראות לבעל התפקיד את הדלת, במקרים שהוא איננו מבין את הרמז בכוחות עצמו.

כשהיועץ המשפטי לממשלה הקודם, מני מזוז, החליט בשנת 2004 לפתוח בחקירה פלילית נגד השר לביטחון פנים דאז, צחי הנגבי, בפרשת המינויים הפוליטיים במשרד לאיכות הסביבה, הוא קיים עם הנגבי שיחה, שהיא המקבילה המנומסת להותרת אקדח על השולחן ויציאה מן החדר. הנגבי קלט את הרמז - והתפטר.

אם פרישתו של ארביב משורות כחולי-המדים נראית בעיני וינשטיין כסוג של פתרון מספק, המייתר את הצורך בחקירה פלילית של החשדות הפליליים נגדו, מדובר בעניין חמור.

נכונותו של היועץ המשפטי לממשלה להעלים עין ממה שנראה על פניו כשחיתות אישית של בעלי התפקידים הרגישים ביותר במשטרה, העומדים בראש היחידות החוקרות בדיוק סוג כזה של עבירות ברשויות השלטון האחרות, ולהסתפק בעזיבת התפקיד, מסמנת נורמה פסולה שאין להסכים עמה.

למען ההגינות צריך לציין כי וינשטיין לא המציא דבר חדש. הסתפקות בפרישה של בעלי תפקידים בכירים כתחליף למיצוי הליכים פליליים ואחרים היא נוהג רווח ברשויות אכיפת החוק.

בתקופתו של מזוז נהגו כך גם כלפי שופטים. למשל, שופטת השלום דליה מארק-הורנצ'יק, שפרשה ב-2009 בתום חקירה פלילית נגדה בחשד לעבירת מירמה והפרת אמונים. מזוז החליט כי נוכח הפרישה אין עוד "עניין לציבור" בהעמדתה לדין, והתיק נסגר. מי שייצג אותה בשימוע בפני מזוז, אגב, היה סנגור פרטי מהשורה הראשונה, בשם יהודה וינשטיין.

במקרה אחר, של השופטת ורדה אלשיך, ששיפצה שלא כדין פרוטוקול של דיון משפטי, התגייסה המערכת כולה, לרבות נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס, כדי למנוע כל הליך משפטי נגדה, וכולם המתינו בנשימה עצורה עד לפרישתה לגמלאות.

קשה לחשוב על דוגמה מקוממת יותר של העדפת בכירים, מאשר הסתפקות בפרישתם מכהונתם הרמה כדרך להימנע מחקירה פלילית ומהעמדה לדין. לאן נעלם מבחן בוזגלו?

גם הטיעון בשאלה - מיהו דג הרקק ומיהו הדג השמן, הוביל לפי שעה את בכירי משרד המשפטים לתוצאות אבסורדיות.

עם כל הכבוד למשקלו של הרב פינטו, כאבן שואבת לבכירים בממסד ובמגזר העסקי המסתופפים בחיקו, מידת החומרה בהתנהלותו איננה עומדת בהשוואה לצורך לנכש כל תפוח רקוב, ואולי סלסלה שלמה של תפוחים רקובים, היושבים בצמתים הרגישים ביותר של אכיפת החוק.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988