הסיפור שלנו

ההצגה "הכיתה שלנו" - חוויה עוצמתית ומטלטלת שמחלחלת אל העצמות

לפני שלוש שנים ליוויתי את אימא שלי בנסיעה לקייב. ליד האוניברסיטה האדומה, איתרנו את דירת הפרטר שבה גדל סבי המנוח, ובין בתי הקברות בעיר התרוצצנו בניסיונות שלא צלחו, למצוא את קברו של אבי-סבי. אלה היו ימים סוחטים עבור אמי ומכוננים עבורי, שלראשונה נחשפתי בלא פילטרים לצלקת שנותרה פעורה בלב הווייתה.

כמו בצל התקלפנו ואז גם הגיעו תחושת המחנק, הדופק המואץ והדמעות. הן תקפו דווקא במקום הפסטורלי ביותר למראית עין, פארק מוריק עם פריחה אביבית נפלאה, אבל כזה שכל שעל בו זועק את עוצמת העיוות והזוועה שמבעבעת מתחת לפני השטח. היה זה "באבי יאר" ומשהו בי נשבר.

אני פותח בנימה מאוד אישית, כי למקום המאוד אישי והכואב הזה חיברה אותי "הכיתה שלנו" מאת טדאוש סלובודז'אנק. אמנם מדובר בפולין ולא באוקראינה, ובטבח נורא אחר - בעיירה ידוובנה שם נדחסו יהודי העיירה על-ידי שכניהם הפולנים אל אסם ונשרפו למוות. אבל בעצם זה אותו הסיפור, ולא את אברם ואת רחלק'ה ואת יאקוב ואת דורה ואת מנחם - ראיתי על הבמה בין חברי הכיתה "שלנו", אלא את משפחתי שלי. זו חוויה חזקה שמחלחלת אל העצמות ואינה מרפה, ומלוא המחמאות לחנן שניר שביים את המסע בתבונה וברגישות.

"הכיתה שלנו" פועלת כמעיין תיאטרון עדות. היא מתחקה אחר חייהם של עשרה בני כיתה מאז עלו לכיתה א' בפולין של 1925 - חמישה יהודים, חמישה נוצרים - ודרך זוועות המאה ה-20, תחילה תחת כיבוש סובייטי, אחר כך נאצי, ואז דרך האכזריות, ההכחשה, הנקמה, המעגלים שנסגרים והמתים שרק נערמים והולכים. כיתה סימבולית למציאות שהייתה. בתחילה הם היו ילדים והיו להם מריבות וחלומות של ילדים, אבל אז הם בגרו וללא חסד נעורים, או חסד מכל סוג שהוא, הם מחוללים זה לזה את האיומים שבמעשים.

תלוי מתבונן

מרכז הכובד של ההצגה הוא תלוי מתבונן. קהל פולני ימצא גיבורים וזווית הסתכלות שונה מאשר קהל יהודי. זוהי במידה רבה כוחו של המחזה, שמגיש דמויות עגולות ומרובדות ולא קלישאות חד-ממדיות של טוב ורע. נקודת כוח נוספת היא הבימוי. סלובודז'אנק מגיש טקסט בטמפרטורת רתיחה שקל מאוד להביא לכדי פיצוץ, אולם שניר, בתבונה רבה, מקפיד שלא להתלהם ושלא להפוך לפורנוגרפי. המילים חזקות מספיק וגם הדימויים. שניר אינו מראה אונס, גם לא אש ואפילו לא דם - הוא מסמן אותם באיפוק וזה הרבה יותר עוצמתי. הבמה חשופה, השחקנים נוכחים כל העת - פעם מספרים, פעם מקשיבים - וההתרחשות כולה בכיתת בית ספר, מוסד חינוכי!, כאשר כיסאות ושולחנות הלימוד מתומרנים כל פעם לדמות כלי אחר, לרבות להרג.

זהו ביצוע עתיר מעלות, מהבימוי והתפאורה האלגנטיים ועד לבחירות המוזיקליות, לרבות שירה בפולנית וברוסית. אבל רגע לפני שמסיימים, מילים חמות למבצעים - עשרה שחקנים שכל אחד ואחת מהם עושים עבודה מרשימה בעיצוב הדמויות הקשות מנשוא, ובהרכבת שלם משמעותי. שחקני הקאמרי והבימה, שחברו לשיתוף פעולה זה הם דן שפירא, אלכס קרול, נטע גרטי, מיקי פלג-רוטשטיין, ערן מור, רותם קינן, דויד בילנקה, רוי מילר, יבגניה דודינה ואלון דהן בתפקיד אברם, שהספיק לברוח לאמריקה בטרם התפרצה אש הגיהינום, ובמכתביו ובערגתו אל הכיתה שהייתה, משמש מעין חוט מחבר המסמל את הנורמליות והתום שאבדו, כמו גם את ההמשכיות.

לסיכום, הצגה חשובה, מטלטלת ועשויה היטב - וגם כזאת שכדאי לצפות בה רגע לפני שרצים אחר אזרחות פולנית ושכמותה, ולשקול שוב.

"הכיתה שלנו" מאת טדאוש סלובודז'אנק, תרגום: ענת זיידמן, בימוי: חנן שניר, הקאמרי בשיתוף הבימה

* ציון: 10

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988