אפרטהייד קטן, אפרטהייד גדול

קרי אמר מה שקרטר אמר. איזו הסחת דעת! אנחנו לא, ולא נהיה

בדרום אפריקה, באמצע המאה ה-20, האפריקנרים, צאצאים של מהגרים הולנדים וצרפתים מן המאה ה-71, שכנעו את עצמם שהם שליחי הציוויליזציה בארצות הפראים. הם מצאו הצדקה תיאולוגית לפרקטיקה, שהייתה קיימת הרבה קודם: אפליה גזעית. הם רק הרחיבו אותה, ביססו אותה על רצון שמיים, ועיגנו אותה בנוסחה מדינית.

הם נתנו לה את המלה ההולנדית "אפרטהייד", זאת אומרת "בנפרד". כאשר מפלגתם עלתה לשלטון, ביוני 1948, ראש הממשלה הראשון הבטיח שהם לא ישמטו עוד את השלטון מידיהם. ואמנם, בבחירות ללבנים בלבד לא התקרב איש לגבור עליהם. אפילו לבנים ממוצא אנגלי התחילו להצביע בעדם. ה"פולקסטאאט", "מדינת הלאום" של האפריקנרים, טואטאה מבימת ההיסטוריה 46 שנה אחר כך.

המורשת ארוכת הימים ביותר של האפריקנרים היא, אבוי, עצם המלה ההיא, שנשמעה תמימה מאוד בימיה הראשונים. היא נעשתה סמל בין-לאומי של דיכוי ושל פגיעה בכבוד האדם. גם כאשר זכויות האדם נרמסו באופן שיטתי בהרבה מקומות אחרים, לאפרטהייד היה שמור מקום של כבוד בכל פנתיאון של גנאי.

היו אנשים שייחסו את המקום הזה ל"סטנדרטים כפולים". אבל התנועה נגד האפרטהייד התפשטה במהירות בשנות ה-80 גם בדמוקרטיות המערביות, והעמידה על רגליהם את הקמפוסים של צפון אמריקה. מדינות, ערים ואוניברסיטאות בארצות הברית מכרו את כל אחזקותיהם בחברות שעשו עסקים עם דרום אפריקה. הממשל האמריקאי הטיל עיצומים פיננסיים על האפרטהייד.

עוד קודם, ב-1977, מועצת הביטחון של האו"ם הטילה אמברגו צבאי מחייב על דרום אפריקה. ישראל הייתה אחת המפירות הבולטות והשיטתיות שלו. אכן, היו לה אינטרסים ביטחוניים מן המעלה הראשונה, אבל האין זו תלונה ישראלית רגילה על העולם החיצון, שהוא מוכן להפקיר את מדינת היהודים לטובת אינטרסים ביטחוניים או כלכליים מן המעלה הראשונה?

כך או כך, האפרטהייד נעשה מוקצה מחמת מיאוס, כפי שלמדה ישראל על בשרה ב-1975, כאשר עצרת האו"ם גינתה את האפרטהייד ואת הציונות בנשימה אחת. ההשוואה ההיא הייתה נואלת, בייחוד כאשר הצביעו לטובתה דיקטטורות פראיות, שבהן לאיש - שחור או לבן - לא היו זכויות.

13% מהשטח ל-70% מהתושבים

הצדדים הבולטים של האפרטהייד עוררו סלידה מיוחדת, כמו בתי שימוש לשחורים בלבד, או ההפללה של יחסי מין בין-גזעיים, או האיסור על ספורט מעורב (עד 1968), או ההפרדה בחינוך. אבל זה היה "האפרטהייד הקטן".

"האפרטהייד הגדול" דיבר על הפרדה טריטוריאלית. שחורי דרום אפריקה נועדו לקבל מדינות לאום, על-פי מוצאם השבטי. מדינות נפרדות נועדו אפוא לזולו, לקהוסה (Xhosa), לצוואנה וכו'. שם, ורק שם, הובטחו זכויות אזרחיות לשחורים. הואיל והם ידועים באפיון הקיבוצי "באנטו", מדינות הלאום ההן נקראו, בסלנג הפוליטי, "בנטוסטנים", עוד מורשת אפריקנרית מפוקפקת לאוצר הגידופים הבין-לאומי.

זה היה יכול לעבוד, אולי, אילו האפריקנרים היו רציניים: אילו העניקו למדינות ההן שטחים מגובשים עם מרכזים עירוניים, ולא אוסף מגוחך של מובלעות כפריות, שבאחד המקרים הפרידו ביניהן 400 קילומטרים של שטח דרום אפריקה ה"לבנה". הלבנים היו קמצנים מאוד. הם לא היו מוכנים לפנות, להתפנות, או למסור לריבונות זרה. הם הציעו 13%משטח דרום אפריקה ל-70% מתושביה. כמעט כל מדינות-הדמה היו תלויות לקיומן בסובסידיה דרום אפריקאית.

ההשוואה עם האפרטהייד הציקה לישראלים מאז ומעולם. גולדה מאיר, עוד בהיותה שרת החוץ, מנעה כינון קשרים דיפלומטיים מלאים עם משטר המיעוט הלבן. מותר להניח שלבה נשבר, כאשר אישרה לבסוף את מינוי השגריר הראשון לפרטוריה, זמן קצר לפני סיום כהונתה, ב-1974.

מי יודע מה חשבה כעבור שנתיים בדיוק, כאשר יורשה יצחק רבין קיבל בנמל התעופה בן גוריון, באישון לילה, את ראש ממשלת המיעוט הלבן, ג'ון פוסטר?

מדינה לצורכי סטטיסטיקה

מאז, ההשוואות עם האפרטהייד תכפו והלכו, אם כי מקורן היה אמוציונלי, לא עובדתי. ישראל, בניגוד לאפריקנרים, לא שללה זכויות אזרח, לא הקימה פרלמנט ללבנים בלבד (אם כי אלי ישי בוודאי לא היה מתנגד), לא סגרה את אוניברסיטאותיה לפני "לא לבנים". לעומת זאת, "אפרטהייד גדול", טריטוריאלי, התחיל לקרום עור וגידים בשטחים הפלסטיניים. על המפה, המובלעות הפלסטיניות נראות בדיוק כמו הבנטוסטנים של דרום אפריקה.

ישראל עדיין לא הגיעה לשם. הדמוקרטיה שלה, יהיו פגמיה אשר יהיו, מיוסדת על שוויון זכויות ועל שלטון החוק. אבל הדמוקרטיה שלה מסתיימת בקו הירוק. היגיון הסכמתו הלא-להוטה של ראש הממשלה למדינה פלסטינית היה תמיד דמוגרפי, לא פוליטי, בוודאי לא מוסרי. מדינה כזאת, גם אם לא יהיה לה בסיס קיום רציני, תקל על ישראל לטעון שהיא אינה שולטת על זרים. זה היה גם היגיון האפרטהייד הגדול. האפריקנרים קיוו להגיד יום לאחר שכל הבנטוסטנים יקבלו "עצמאות", כי אין עוד אזרחים שחורים בדרום אפריקה הלבנה, אלא לכל היותר "פועלים זרים".

אין טעם לדקור ישראלים במחט האפרטהייד. צליל המלה מסיח את דעתם מן המסר. מה חבל שג'ון קרי גייס את המלה הזו (הוא כבר הספיק להתנצל על כך). הוא מקל עכשיו על ישראלים לפקוד עליו את כל עוונות המן הרשע ויורשיו. במקום לחשוב על עתידם, ישראלים עוברים אל ברירת המחדל: התגוננות אגרסיבית. ישראל אינה דרום אפריקה, וחשוב מאוד שהיא תוסיף לרצות שלא להיות.

לקריאת עוד רשימותי על ישראל והלקח הדרום אפריקאי

צרו איתנו קשר *5988