"Ghost Stories" של להקת קולדפליי: התעמלות של דמעות

קולדפליי הם בכייני אצטדיונים מצטיינים שהקהל מחבק במיליוניו ושהמבקרים אוהבים לתעב ■ האלבום החדש שלהם לא ישנה מאום - לא בחיבוק ולא בתיעוב

כריס מרטין סולן להקת קולדפליי/ צילום: רויטרס
כריס מרטין סולן להקת קולדפליי/ צילום: רויטרס

אחת ל-3 שנים, תרבות הפופ מקפידה על כללי הטקס: קולדפליי מוציאים אלבום חדש, ההמונים רוכשים אותו במיליונים כאילו שתעשיית המוזיקה לא התרסקה, והמבקרים ברובם שוחטים אותם. עסקה מוצלחת לכולם: קולדפליי מתעשרים, ההמונים מתבדרים, המבקרים מרגישים חכמים וצודקים. גילוי נאות: מעולם לא אהדתי אותם, גם לא בשני האלבומים הראשונים שבהם עוד נחשבו ללהקה בריטית צעירה, מרטיטה, מבטיחה ומקיימת. אלבומם החדש והשישי הוא עבודתם החלשה ביותר עד כה. ובכל זאת, לפני שנטפל בבעיותיו, נדמה שדווקא משום ההתנהלות הרגילה של הקהל ושל הביקורת, מגיע לקולדפליי מבט יותר ענייני והגון על סוד הקסם העצום שלהם.

יבבה ושמחת חיים

למרה הצער אין מילה מדויקת לכך בעברית, ול"מתקשר" יש משמעויות אחרות לגמרי אצלנו, אבל כריס מרטין, סולנה של קולדפליי, הוא אחד מהקומיוניקייטורים הגדולים בפופ של שנות ה-2000. אדם עם כזו נוכחות מסיבית בתרבות הפופולרית יודע דבר או שניים על תקשורת עם קהל. יותר מכך: יש לו איזה תדר, איזו נוכחות, כריזמה ועוצמות, שהקהל הרחב מזהה אצלו, נקשר אליהם, ומאמין בו הודות להם. אם לנסות וללכוד את הקסם המרטיני ואת הייחודיות שלו, הרי שהדבר החדש שמרטין מביא לארגז הכלים של הפופ הוא זה: למרטין יש שילוב מאוד ייחודי בין יבבה בקול לבין שמחת חיים במראה ובתנועה. יש סתירה רבת-עוצמה בין הבכיינות הטבעית בשירתו לבין הלהט והתשוקה שלו לתנועות מוזיקליות וגופניות גדולות, הימנוניות, גרנדיוזיות, סוחפות. זו התעמלות של דמעות, והיא מעבירה מסר של טיהור וזיכוך: אם רק נתרגש ביחד, אם רק נמחה דמעות אצטדיוניות בצוותא, נרגיש חמים ומחובקים, ננוחם ונחלים.

קולדפליי מעולם לא היו כותבי שירים גדולים באמת: המילים שלהם דלות עד חלולות, והלחנים לא היו עוברים תווי תקן של מלחינים גדולים משנות ה-60 וה-70 כמו פול מקרטני או סטיבי וונדר או או פול סיימון או ברט באכארך או הבי ג'יז או אבבא. אבל למרטין ושות' בהחלט יש חוש מעולה להמנונים, לפזמונים ולחלקים מלודיים קליטים שהקהל הממוצע מסוגל להצטרף ולזמזם אותם החל מהאזנה ראשונה. אצל מלחיני הפופ הגדולים באמת מהעבר, היו בשיר אפילו שלושה וארבעה וחמישה חלקים כאלה, ואצל קולדפליי במקרה הטוב רק אחד או שניים.

אבל בתוספת ההגשה הקולית המעולה לצרכיה והכריזמה של מרטין, זה הספיק כדי להפוך רבים משיריהם ללהיטי-על בתקופה של לחני פופ מתכווצים ומתגמדים. ולמרות שבהתחלה כונו כ"רדיוהד לעניים" ואח"כ כ"יו טו לעניים", ולמרות שיש להם גיטריסט מאד חכם והפקה מוזיקלית תמיד מדויקת לצרכיהם, הם גם מעולם לא היו להקת רוק של ממש.

מסאז' למיליונים

קולדפליי הם הדבר הנדיר בפופ, לא להקת גיטרות אלא להקת פסנתרים. וזה יותר עניין של מהות מאשר של צליל: הם לא באים לתקוף אלא ללטף. וגם כוכבי פסנתרים גדולים מהם בהרבה כמו אלטון ג'ון או בילי ג'ואל כתבו שירי פופ ורוק פי אלף יותר אגרסיביים או חושניים ולעומתיים מהם. ולכן אין להם דבר עם התהומות או עם היצירתיות והמורכבות של רדיוהד, ומאום עם סערות החשמל ועם הלבבות החרוכים של יו טו בימיהם הטובים.

אפשר לחשוב על קולדפליי כעל להקת "אייר ספליי" עם סולן חתיך, או כעל כריס דה ברג האירי, אבל עם מראה של דוגמן. קולדפליי מייצרים בלדות, גם אם חלקן בקצבים מהירים אך מתונים יחסית שמתאימים להאזנה בנהיגה ולהנפת ידיים באצטדיון, וכריס מרטין הוא המאמי העולמי של רוק האלף השלישי. אולי לא פלא שב-15 השנה הכי פחות טובות של להקות הרוק, הכוכב החדש הכי גדול שצמח מתוכן הוא גרסה מרוככת והכי קלה לעיכול של כוכב הרוק הקלאסי, המרדן, המתריסן, הצולפני. מיק ג'אגר ושות' שרו פעם "בואי נבלה את הלילה ביחד", וקולדפליי , בהשוואה, היו מדליקים נרות, עושים לך מסאז' ואז מחזיקים לך את היד. וכאמור, אין מה לזלזל בזה או לבטל את זה.

לכריס מרטין יש תפקיד בתרבות ההמונים, והוא הגיע לצמרת שלה, בין היתר, בזכות היותו נאמן לעצמו או ליעדי הפרסום והתהילה שלו, מה שלא תמיד חופף, אבל שאף פעם לא קורה במקרה או בטעות.

צמא למוצר

האלבום הקודם של קולדפליי מכר כמעט 10 מיליון עותקים ברחבי העולם, ואלו מספרים שכמעט לא נודעים בימינו. האלבום החדש הפך בשבוע הראשון ליציאתו באנגליה לאלבום שנמכר שם הכי מהר השנה, והגיע גם לראש מצעד מכירות האלבומים בארה"ב. יש צמא גדול למוצר של קולדפליי, והאלבום החדש עונה עליו באופן חלקי בלבד. הוא לכאורה תיעוד של הפרידה של מרטין מבת זוגו ואם שני ילדיו - השחקנית גווינת' פאלטרו, אבל אין כאן שום מציצנות לחייהם של זוג ידוענים. וזה לבטח לא מאלבומי הפרידה הטובים או החשובים של הפופ. לא מתקרב לנשגבות של "דם על הערוצים" של בוב דילן מלפני כמעט 40 שנה, ולא לאלבומי הפרידות האחרונים של נורה ג'ונס וליקה לי. אבל הבעיה אינה במילים, וגם לא בהפקה המוזיקלית הלכאורה מתונה, מרוסנת, הרפתקנית ואנינה יותר. החדש משווק כאלבום הכי אינטימי וצנוע שלהם מאז אלבום הבכורה, וזה נכון, אבל הבעיה שלו אינה בצורה. הצורה והמעטפת הצלילית של קולדפליי משתנות עם השנים, אבל החולשה הפעם היא בלחנים. "שמיים מלאי כוכבים" שקיבל טיפול של הדיג'יי-מפיק העולה וחורך המצעדים אביצ'י הרים גבות, אבל בעצם זהו אינו חילול קודש עם דאנס מסחרי דהיום. זו הנוסחה הרגילה של קולדפליי מפעם - להקת פופ שמייבבת עם חיוך ענקי על הפנים ושתעשה הכול כדי להגיע למקסימום אוזניים ומקסימום רוכשי כרטיסים. אביצ'י עושה עבודה טובה לשיטתם, וגם שמונה הרצועות האחרות, לכאורה מופנמות ומעודנות יותר, מופקות היטב. הבעיה היא שפרט לרצף סביר של 3 שירים שמתחיל ב"חצות" ונגמר ב"אוקיינוסים", האלבום מייצר בעיקר אדישות. הבעיה היא בהיעדר הברק ההימנוני הממכר. זה איננו, וגם לא נמצא שום תחליף הולם בדמות לחן בשרני ובנוי לתלפיות או רעיונות מוזיקליים שנשארים איתך בתום האזנות נשנות.

זה אלבום אסתטי אבל דל במנגינות טובות. יכול וסביר להיות שהוא יספיק על תקן של עידוד אנשים לרכוש כרטיסים למסע ההופעות הבא שלהם, וייתכן שגם ימכור פחות מבעבר אבל עדיין המון ביחס לשאר הקולגות שלהם. ספק אם הוא מסכן לטווח ארוך את המעמד של כריס מרטין כטיפוס של היפיוף הנבוך ועתיר הכוונות הטובות שהוא סולן להקת הרוק המצליח ביותר של ימינו.

 קולדפליי
  קולדפליי

צרו איתנו קשר *5988