המסע שלי בטוקיו

אדם, מכונה, צייתנות, ייחוד, זרות, מקוריות, עבדות, אבדון, הארה

טוקיו / צלם: רויטרס
טוקיו / צלם: רויטרס

א.

את הטור הזה אני כותב בטוקיו, יפן. אני בטוקיו, אבל יותר מזה: טוקיו בי. תמיד הייתה. אם פתח תקוה היא המקונדו שלי, טוקיו היא ואלהלה. נכספתי אליה עוד לפני שנחשפתי אליה, ומאז שנחשפתי היא בחלומותיי. ומי בכלל רוצה לחלום חלומות שאינם מתגשמים? החיים קצרים מדי בשביל זה.

טסנו, גלית ואני, לחגוג עשר שנות נישואין והשתלה אחת מוצלחת. היינו בה כל אחד בנפרד ותמיד חלמנו לחזור יחד. האמת היא שבהתחלה חשבנו לנסוע למדריד, אבל מהר מאוד ירדנו מזה.

קצת קצנו באירופה; עתידה מאחוריה, הכול שם נרקב ובעיקר לא כל-כך מעניין: פסלים של כל מיני אנשים מתים רכובים על סוסים. היא העבר, ומי רוצה לנסוע לעבר? העתיד מעניין בהרבה, ושם תמצאו את טוקיו. תוכלו למצוא אותה בקלות - פשוט לכו לכיוון האורות.

16 שנים עברו מאז ביקרתי פה ונשרטה נפשי. אני זוכר את הלם העתיד שהיכה בי בעוצמה. המגדלים, הניאון, האורות, האנשים, הטירוף הכללי, היוקר הבלתי אפשרי. אי-אפשר היה למצמץ, אי-אפשר היה למחוק את המבט המשתאה ואת החיוך הדבילי. בשנים שחלפו סגרה ישראל מעט את הפער, גם באלקטרוניקה, גם בבניינים הגבוהים, אבל בעיקר ביוקר המחיה.

טוקיו היא עדיין העיר היקרה בעולם, אבל למרבה החרדה, ולפחות במה שקשור בחיי היומיום של תייר, היא לא יקרה בהרבה מתל אביב, ובהרבה מקרים זולה יותר. נכון, ישבנו בבר שהגיש קוקטייל ב-18 אלף דולרים, ומובן שיש פה דברים במחירים מופרכים, אבל אפשר לחיות מצוין בזול. במחיר של צלחת חומוס אתה אוכל פה ארוחה שלא תיאמן. אנשים יכולים להגיד לכם שיש פה הכול. אל תאמינו. יש פה יותר.

אספר לכם מעט על השבוע הזה בחיי.

ב.

על קולות השאיבה. מפתיע, אבל די שקט בטוקיו. כלומר, האנשים שקטים - המכונות עושות רעש. אחד הרעשים החביבים נשמע במסעדות הראמן והאודון, שם שואבים הלקוחות את האטריות אל פיהם בקולות יניקה ומציצה רמים. בכל פעם שזה קורה, וזה קורה בכל פעם, אני נזכר בסבא חיים ז"ל.

לסבא שלי אולי לא היה מושג מה ההבדל בין אטריות אודון לאדוארד סנודן ובין צ'ופסטיקס לאסטריקס, אבל כשהיה אוכל את מרק העוף עם הלוקשן של סבתא שלי, מנוחתה עדן גם היא, היה משמיע בדיוק את אותם קולות יניקה, מציצה ושאיבה בווליום גבוה.

לזיכרון חוש הומור משובח: אני יושב בגינזה, ברופונגי או באסאקוסה, ועם כל יניקת אטרייה של יפני נגרר לבי לרחוב רבי עקיבא בבני ברק. רוצה לומר: סע הכי רחוק, חביבי, את עצמך לא תוכל להשאיר בבית. בתוך כל אחד מאיתנו מסתתר עוד אחד מאיתנו, וכל מסע הוא גם מסע פנימה, אחרת לא שווה לצאת אליו.

ג.

על האסלה. ג'נטלמן לא מדבר על מה שהוא עושה בשירותים, אבל א', אינני ג'נטלמן; ב', אי-אפשר לדבר על טוקיו בלי להתייחס לאסלות שלה. כמו לגבי כל דבר, גם בענייני הפרשות היפנים אובססיביים משהו.

לצד כל אסלה יש פאנל שליטה עם המון כפתורים שנדמה שאפשר להטיס איתו סילון. אפשר לבחור פסקול שילווה את המעשה, לא בשביל שיהיה נעים כמו מאחר שהם לא רוצים שישמעו אותם (אהבתי במיוחד את צליל הרכבת ואת המים המפכפכים. יש גם נעימות קלאסיות).

אפשר לבחור את סוג הבידה (מי חשב שיש יותר מאחד?), את עוצמת השפריץ, את חומו, מה לא. רוב האסלות מחוממות. אני לא מת על התחושה כאילו מישהו קם ממנה הרגע, אבל מתרגלים. לא פעם קורות מיני-תאונות. חשבת שאתה מוריד את המים וקיבלת מקלחת, חשבת שאתה מפעיל בידה ופתחת את הדלת.

ועכשיו כשכיסינו את הדברים החשובים, אפשר להתחיל.

ד.

ללכת לאיבוד. זו החוויה הבסיסית בטוקיו. נכון, גם ככה יש לי חוש ניווט של חולד עם קטרקט, אבל בטוקיו האיבוד נעשה יותר נוח. הרכבת התחתית גאונית ומאפשרת להגיע לכל מקום בקלות, אבל ברגע שיצאת מהתחנה - וכל יציאה מתחנה היא הלם תרבות מחודש - מתחילה ההתברברות.

למרבית הרחובות, מלבד הראשיים, אין שמות (לא שהיית יכול לקרוא אילו היו) והמספרים חסרי כל היגיון. אם אתה רוצה למצוא מקום ספציפי, צא שעתיים קודם והיכון לייאוש. אבל אם לא - לא נותר לך אלא לחבק את הכאוס. אפילו דבר פשוט, כמו המחשבה שאם תפנה ימינה, ימינה ושוב ימינה תשוב לאותו מקום, מתבררת כטעות.

אתה מנסה לקבוע לעצמך מסמרות בחלל: הבניין הגדול עם הפרסומות המוקרנות עליו הוא הציר שלך, אבל כל הבניינים גדולים עם פרסומות שמוקרנות עליהם. אתה נכנס לבניין וכשאתה יוצא ממנו אתה במקום אחר לגמרי. לנסות לקבוע במקום מסוים זה כמו לומר, ניפגש בחוף הים של תל אביב ליד גרגר החול ההוא, נו, הקטן והזהוב.

אין כמו להיות אבוד בטוקיו. הרבה ממדריכי התיירים, כשהם ממליצים על מקום, אומרים בפירוש שאין סיכוי למצוא אותו. אבל אין דאגה - תמיד תמצא משהו אחר. "זנח כל תקווה, אתה הבא בשעריי", אומרת הכתובת בשערי התופת אליבא ד'החבר דנטה. בפרפרזה אני אומר: זנח כל אוריינטציה, אתה היוצא מתחנת שיבויה. שיבויה - תיכף נחזור אליה.

זרות אמיתית היא המרענן הרשמי שלי. הידיעה שפה לא יוכלו להבדיל במסדר זיהוי ביני לבין כל גאייג'ין (זר) אחר ממלאת אותי אושר מוזר, כמו גם התחושה של להיות אחד מ-13 מיליון. לא מיוחד, לא פתית שלג חד-פעמי, טיפה במפל שוצף. זה כיף מיוחד בשעות השיא, כשכולם יוצאים מהעבודה ושוטפים את הרחובות. המון אנשים הולכים ברחוב עם מסכות - בהתחלה חשבתי שאלה ההיפוכונדרים, אבל לא: אלה אנשים חולים שלא רוצים להדביק. זה יפה בעיניי. מצחיק גם שברחובות אסור לעשן, שלטים על המדרכה מבהירים זאת, אבל בכל מסעדה או בר - מותר.

ה.

על המונדיאל. העיר בטירוף כדורגל, לובשת את הכחול של הנבחרת. הכול כחול. ואני יודע, פשוט יודע, שהם לובשים את הכחול כמחווה להפועל פתח תקוה הכחולה שלי שעלתה לליגת העל. הו, סמוראים שלי בכחול, מפה ומשם! טוקיו, פתח תקוה - על החוט בין עיר הולדתי לעיר חלומותיי אני מהלך כלוליין. נופל פה ושם, אבל קם וממשיך ללכת. אני אוהב לחשוב על החוט הזה כעל גרסה למקף המפורסם מהשיר של יהודה עמיחי, בין שנת הלידה והמוות.

חשבתי על המקף של עמיחי כשנסענו לחצי יום טיול לניקו, אתר מקדשים במרחק כ-150 קילומטרים מהעיר (יפהפה. ובכלל, כדאי לצאת מהעיר רק כדי לחזור אליה). בכניסה לאחד המקדשים אתה עובר בין שני פסלי בודהא ענקיים: בימני פיו פתוח כאומר אה, בשמאלי סגורות שפתיו כאומר מממ. הסבירו לי את זה יפה: אה היא ההברה הראשונה שאדם אומר בחייו, מממ היא האחרונה. כשאנחנו עוברים בין האה והמממ זה אומר שאנחנו בחיים. אהבתיך, בודהא. אהבתיך, עמיחי. אהבתיכם, כל מקפי העולם.

בכלל, אחד הדברים החביבים עליי פה זה איך שהבודהיזם והשינטואיזם, הדת העיקרית ביפן הסוגדת לטבע, הולכים יחד. מרבית היפנים מאמינים בשתי הדתות. את האירועים השמחים הם עושים במקדשי שינטו, את העצובים במקדשי הבודהא, וגם עם הכריסמס הם זורמים. מה רע. כפגאני, אני זורם עם זה. אף פעם לא הבנתי את המונותיאיזם; אין שום דבר שהוא אחד בלבד.

אבל מה תיאולוגיה עכשיו, דיברנו כדורגל: את המשחק הראשון של הנבחרת, מול חוף השנהב, הלכתי לראות עם כמאה אלף מחבריי הקרובים בטוקיו-דום. הייתה חוויה לא רעה בכלל, אף על פי שמלכתחילה היה לי די ברור, ואני לא פרשן כדורגל, שזה לא ילך בקלות. החוף-שנהבים כפולים בגודלם מהיפנים וחזקים מהם בהתאם. היפנים אמנם זריזים יותר, אבל החיים לימדו אותי שיעור כואב: זריזות זה טוב להתחלה, בסוף מנצח הכוח.

למחצית ירדנו מובילים. האושר היה גדול, ואז נכנס דרוגבה וחטפנו שני גולים בשתי דקות. כמו שהיה יפה לראות את השמחה, יפה היה לראות את העצב ואת ההלם, את הניסיון להתעורר ולעודד מחדש. זה לא הלך. הפסדנו. נחמד לשמוח עם מאה אלף איש, אבל מיוחד בהרבה להתעצב בחברתם, להתפזר בשתיקה. עצב מסוג מיוחד ירד על טוקיו באותו היום כשמיכה דקה.

ו.

על הגובה. אחד הדברים המומלצים הוא לראות את טוקיו מגבוה. מיליון מקומות מציעים נוף מרהיב. הריץ, ההייאט, בניין מורי, מגדל טוקיו ועוד. כיף אמיתי. אבל אין כמו ה-Skytree, שנבנה לפני שנתיים, המגדל הגבוה בעולם, 634 מטרים, והמבנה השני בגובהו בעולם (אחרי ההוא בדובאי). עלינו לעץ השמיים (שם ילדותי ומקסים, כמו הרבה דברים פה) בלילה, לגובה של 450 מטרים, במעלית שטסה במהירות של 600 מטרים לדקה. אתה יוצא ממנה ומקבל נוף שלא ייאמן.

שם למעלה חוויתי הארה: טוקיו פרוסה מתחתיך מאופק עד אופק, ענקית ורוחשת על מיליוני אורותיה. ופתאום אתה קולט שמאחורי כל אור, במכוניות על הכבישים, בקרונות הרכבת על הפסים, במטוסים החוצים את השמיים, ממריאים ונוחתים בשדה התעופה נאריטה, בכל החלונות האלה שבכל הבניינים - מאחורי כל אור יש בן אדם, בן אדם כמוך שלא תכיר ושלא יכיר אותך, וגם לו שמחות וצרות וחלומות. אולי יש לו צרבת, אולי נולדה לו בת. חייו מלאים כמו שלך, אולי יותר. והריבוי פשוט שוטף אותך: בני אדם, כולנו בני אדם. ואתה לא יכול שלא להתמלא חמלה, כמו שלימד הבודהא. עמדתי שם והתחלתי לבכות, בחיי, מרוב אושר.

כי הכול, כל מה שאתה רואה מקצה העין ועד קצה, הוא מעשי ידי אדם להתפאר. אני מכבד את הטבעי ואת האותנטי, באמת, אבל אין כמו הסינתטי. טוקיו היא שירת הסינתטי. הניאון והפלסטיק בהורה סוערת. כל מה שאתה רואה נעשה באצבעות. מישהו הזיע, מישהו דימם. ואז החמלה נמהלת בגאווה.

כמה טוב להיות בן אדם! נכון, רחוקים אנחנו משלמות, אבל בסך-הכול אני שמח להשתייך לחבורה המצחיקה הזו של הולכים על שתיים. כולם אחיי ואחיותיי. זוועות רבות חוללנו, ורבות אולי עוד נחולל, אבל אם תעלה מספיק גבוה תוכל לראות שבגדול אנחנו נעים אל עבר הטוב.

אם תעלה מספיק גבוה תוכל לראות שכל מה עשינו (ועל זה היה אומר דודי אפרים: חרא נדבק לספינה ואומר, הפלגנו), לתפארת האנושות עשינו. אני שמח שנולדתי בן אדם, נראה לי עדיף בהרבה על להיוולד לוטרה. לא יודע למי תודה ולמי ברכה, אבל לא תמיד צריך להגיד תודה, לפעמים יספיקו דפיקת הלב והנשימה העמוקה.

ז.

על קצה הקרחון. אינדי ילדה קטנה. ברור לי שכל מה שאני רואה בטוקיו הוא לא יותר מקצה של קרחון. יש דברים שתייר לשבוע לא רואה ולא יראה, כמו הטוטאליות האכזרית של שוק העבודה היפני. עובדים פה כל הזמן. שוק העבודה היפני מתאפיין בפרפקציוניזם קיצוני וחוסר סבלנות לשגיאות. טעית פעם אחת? ירדת בדרגה. טעית פעמיים? פוטרת.

לפנות ערב אתה רואה אותם יוצאים מהמשרדים והולכים לשתות (הייתי בסיטי של לונדון, בוול סטריט בניו יורק. לא דומה. אפילו לא קרוב), לבושים בתלבושת האחידה, חליפה כהה וחולצה לבנה. חלקם נראים מובסים, גוררים את עצמם בקושי אל היום הבא.

יש להם שם - לאנשים האלה עם התלבושות האחידות - אנשי המשכורת (salaryman). אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה זו משאלתו של כל יפני. משכורת הבטיחה יציבות. אבל היום הפכה המילה למעין קללה. גסי הרוח קוראים להםShachiku , צאן תאגידי: הם עובדים יותר מדי, בלחץ מטורף, לעולם לא מוערכים, לעולם נתונים לשבט גחמותיו של בוס. בערבים הם שותים יותר מדי, צורכים פורנו וקריוקי, ואז מדדים לרכבת וישנים בה, לפעמים נרדמים בתחנה, חובקים את תיקיהם וריח של ייאוש וקיא נודף מהם.

התאבדות היא גורם המוות מספר אחת בקרב גברים יפנים צעירים. רבים מהם זורקים עצמם לפסי הרכבת, המלאה בשלטים שאוסרים להתאבד (מטורלל כשלעצמו, לא?). ההתאבדות עצמה אינה הבעיה, אמרו לי. הבעיה היא שמי שמתאבד בפסי הרכבת מונע מעובדים אחרים להגיע בזמן. אפילו יש לזה מילה יפנית: karoshi - מוות מעבודת יתר.

לעולם לא אשכח: באחד הלילות, בבר קריוקי קטן בשינג'וקו, ראיתי חבורת סלרימן שותים אחרי העבודה. היו צחוקים, פתאום נהיה ריב, ואז קרה דבר מוזר: אחד הניצים הוציא מכיסו את כרטיס הביקור של האחר וקרע אותו מול פרצופו הנדהם. נראה שזה הדבר הכי פוגע שיכול להיות, כי הבר כולו השתתק במבוכה, וההוא התחיל לבכות ולהתחנן, ירד על ברכיו ואסף את הקרעים. זה היה כל-כך עצוב.

כן, מאחורי כל שמחת הניאון מסתתרת אכזריות, צדה השני של הילדותיות. אתה יכול לראות רמזים לה לא רק בשוק העבודה ובשלטים שהוזכרו לעיל, גם בחוברות הקומיקס הנמכרות בכל מקום ומכילות אלימות בוטה, פורנו קשה ואורגיות עם רובוטים (הכול קומיקס - אפילו על החלליות שיפן שולחת לחלל מצוירות דמויות קומיקס; אני מת על זה).

כל הרובוטים האלה (בחלק מהחנויות החליפו רובוטים את המוכרים ויש מסעדות שבהן רובוטים ממלצרים ואף מרקדים לפני הלקוחות), בתוכניות הטלוויזיה, בשקט שבו הם מתכנסים אל תוך עצמם ומסכיהם, במין רגישות אוטומטית למעמדות שיש פה, בכניעות שבה הם נוהגים כלפי הממונים עליהם, ובביטול שבו הם מתייחסים אל הנחותים מהם. זה באוויר. אכזריות מלווה את יפן כצל כבר שנים. הדברים שהם עשו לאויביהם, הדברים שהם עושים לעצמם. הכול שם, כאילו מחכה להתפרץ.

ח.

על הצלחת. טוקיו היא הבירה הקולינרית של העולם. יש בה יותר מסעדות מכוכבות מישלן מאשר בכל עיר אחרת בעולם. אבל גם בלי מישלן, האוכל עילאי. כמעט כל מה שהכנסתי לפי, לא כולל נקניקיית אצטדיונים, היה פשוט טעים נורא. ולא רק במסעדות. בכל סופר פה יש קומות של אוכל שאפשר להסתובב בהן שעות ולטעום דברים שאתה לא מכיר.

המסעדות, כמו גם הברים, לא בהכרח נמצאים בקומת הרחוב כמו בארץ, רבות מהמסעדות ומקומות הבילוי נחבאים בקומות גבוהות, במרתפים, בתחנות רכבת. צריך לחפש ולהעז, צריך להציץ אם המקום מלא, ואם כן - לשבת. אל תבנו על התפריטים באנגלית.

התפריטים באנגלית הם כמו התפריטים לילדים במסעדות בארץ - מבחר דל, בנאלי ולא מייצג. לא להתבייש, להצביע על צלחות של אחרים ולהגיד: כזה. נכון, יש סיכוי מעט יותר מסביר שתקבלו איברי מין מטוגנים או מיני סחוסים, אבל הסיכוי שתקבלו משהו טעים יותר מרוב הדברים שאכלתם בחיים גדול יותר. שבו עם הזקנים באיזאקיות הקטנות והמטריפות של הואנו (Ueno) או של אסאקוסה, פשוט תחייכו והכול יהיה בסדר.

כמעט תמיד יקרה משהו טוב: תיקלעו בטעות לחור קטן בקיר, מעין דלפק עם שמונה מקומות ויפני זקן שמכין סשימי. תצביעו על זה ועל זה ותתעלפו, או שתשבו במסעדת סושי ופתאום ייכנסו שניים שסוחבים דג טונה במשקל 300 קילוגרמים שזה עתה נדוג. כולם מוחאים כפיים, והשף פורס מהדג לכולם על המקום.

הדבר היחיד שקצת חבל לי עליו הוא שהטור נכתב לפני מחר, כי מחר הזמנו מקום למסעדת סושי עם שלושה כוכבי מישלן. זה אמור לעלות משהו כמו 2,000 שקלים ולהיות חוויה חוץ גופית. ובכל מקרה, הכול יסתיים עם פאנל שליטה על אסלה מחוממת. הרבה פעמים שאלתי את עצמי למה אנשים תמיד מצלמים את האוכל לפני שהם מכניסים אותו ולא אחרי שהוא יוצא מהם.

ט.

על שיבויה. רופונגי, רובע הזרים, הוא מקום מעולה. בביקורי הקודם הוא היה הרבה יותר סליזי, אך לצערי ניקו אותו. גם שימוקיטאזווה, רובע ההיפסטרים, מקום טוב, שלא לדבר על שינג'וקו הנהדרת, גינזה שאין שני לה, אקיהברה, רובע האלקטרוניקה שבו חנויות שכל אחת מהן בגודל של עזריאלי עם קומות ענק שלמות המוקדשות לכיסויים לסמארטפונים, קומות נפרדות לתיקים לטאבלטים, ועוד.

גם אודייבה כיפית - אי מלאכותי שכדאי לבוא אליו ברכבת שנוסעת על חיקוי של גשר הזהב מסן פרנסיסקו, כשבאופק נראה מגדל טוקיו שמחקה את האייפל, ועל החוף - גרסה של פסל החירות.

באודייבה יש פסל ענק של מגהטרון מהרובוטריקים, או שאולי זה אופטימוס פריים. פעם בשעה מתאספים מולו מאות אנשים וסוגדים לו כשהוא מתחיל להוציא עשן ולהזיז את ראשו. זה מצחיק אותי, אבל אז אני נזכר שבסך-הכול הרובוטריקים עשו הרבה יותר למען האנושות מישו, ממשה או ממוחמד. הם הצילו אותה לא פעמיים ולא עשר פעמים; לסגוד להם זה לא יותר טיפשי מלסגוד לכל דבר אחר.

אבל מעל הכול - שיבויה. הו, שיבויה שלי, מכורתי הפסיכוטית! הו, רובע חטאים מטורלל ובלתי אפשרי, ניאון ופלסטיק ושירת מכונות! שיבויה - סדום לידה בני ברק. ואין אשת לוט אחת שלא הייתה מסתובבת במקרה ו... הייתי אומר שיש בשיבויה הכול, אבל "הכול" אפילו לא מתקרב. כל תשוקה, תאווה, משאלה או סטייה תיענה כאן. חפץ בזונה קטינה עם עין אחת ושלושה שדיים שעד לפני חודש הייתה פנסיונר שוודי מגמגם שנולד נימול? נו פרובלמו, קומיסבי. ברשותכם, פסחתי על סצנת ההארד-קור סקס. בכל זאת מושתל טרי.

שיבויה היא מה שאתם מדמיינים כשאתם מדמיינים את טוקיו, אבל צריך להיות בשביל להאמין, וגם אז קשה להאמין. רק לחצות את הצומת המרכזי בשיבויה, חברות וחברים, ואז לחצות אותו שוב, ושוב: דמיינו מאות אנשים בכל אחת מארבע קרנות הצומת מתפרצים אליו בבת אחת. כך, כנראה, מרגיש זרע במירוצו של הביצית. דבר לא ישווה. צריך לעשות את זה הרבה לפני שמתים.

שיבויה היא מתקפה על כל החושים. לא מדויק: החושים שלנו לא מספיקים. כמו שליפנים יש טעם נוסף, אוממי, שאינו מתוק-מלוח-מר-חמוץ או חריף - כך אנשים כמונו צריכים חוש נוסף בשביל לקלוט את שיבויה. אני קורא לו החוש השישיבויה. לשמחתי יש לי אותו. אני מרגיש שם כל-כך בבית שלפעמים אני צריך לחפש מראה כדי לבדוק שזה באמת אני.

ואפילו לי לא קל. הראש מסתחרר, מתישהו אתה מתחיל לראות עיגולים כתומים. הו, שיבויה בויה שלי! הלוואי שיכולתי לחצות אותך לנצח. גם כאן, אולי יותר מכל מקום אחר, אל תחפש כי לא תמצא. אל תתכוון - תיקלע. ואכן, אני נכנס לנוח רגע בבר קטן (יש פה ריכוז הברים הגדול בעולם, פר מטר וגם פר אדם). בחוץ עומד גבר צעיר שעל-פי כל מה שאני יודע הוא יאקוזה - משקפי שמש באמצע הלילה וקעקועים על כל הגוף. הוא רק עומד שם, מדבר עם בחורה, ומדי פעם שולח מבטים אל הרחוב ונוכחותו משרה מין חוסר שקט שליו, או אולי שלווה מתוחה.

י.

על כל השאר. כל-כך הרבה יש מה לספר, ולא מספיק לי המקום. כמו לשיר קריוקי. מהרבה בחינות טוקיו היא קללה. הכול לידה דוהה, נראה קטן ומשעמם. יש עוד מקומות שלא הייתי בהם: מת להגיע להונג קונג, זה עוד יקרה. מת להגיע לדובאי, אבל בשביל הקסם הזה אזדקק לדרכון זר או לעבודה במוסד (תרימו טלפון, אבל בשקט, יש על מה לדבר). וכמובן - לחלל. אבל טוקיו מעל הכול. משריטה היא הפכה לפצע פתוח ומפצע פתוח הפכה למכתש פעור בלבי.

חכי לי, אהובה, תיכף אשוב. גם אם ייקח לי עוד 16 שנה.

טוקיו היא שירת הסינתטי. הניאון והפלסטיק בהורה סוערת. כל מה שאתה רואה נעשה באצבעות. מישהו הזיע, מישהו דימם. ואז החמלה נמהלת בגאווה

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988