הנינים של 1914

קליע אחד טיפשי התחיל סדרת מאורעות שהולידו את המאה ה-20

מתוך הסדרה המלחמה המודרנית הראשונה/  צילום: יחצ
מתוך הסדרה המלחמה המודרנית הראשונה/ צילום: יחצ

לא קל להיסטוריונים לקבל את עריצותו של לוח השנה. שנים המסתיימות באפס, קל וחומר באפס-אפס, כמו מצריכות סיכומים וסגירות פרקים. אנשים רציניים מוצאים את עצמם מתפארים, במשתמע, בתאריכי ההולדת שלהם.

הם, או אנחנו, "בני המאה ה-19", אמרו פעם בגאווה, לפני שהיא מיהרה להתיישן, ולהביך את בני המאה ה-20 עטורת החידושים. בשבוע שעבר, במשרד לשכירת רכב בנמל התעופה בן גוריון, חיקתה אותי פקידת קבלה בלעג כאשר מסרתי לה, לבקשתה, את התאריך שבו קיבלתי את רישיון הנהיגה שלי. היא שיוותה הגייה יידית כבדה לתאריך שנקבתי. אכן, אני בן המאה ה-20, והיא ילדת המאה ה-21.

היסטוריונים של "המאה שעברה" התחילו לכפור בשרירותיותן של מסגרות הזמנים. פרננד בורדל הגאוני הציע לחזור ולתחם את המאה ה-16. על-פי שיטתו היא התחילה בסביבות 1450, בשוך ימי הביניים, והסתיימה בסביבות 1640, ערב החלוקה המודרנית הראשונה של אירופה. זאת אומרת, "המאה ה-16" חדלה לציין לוח זמנים מדוקדק, והתחילה לציין עידן.

אריק הובסבאום, ההיסטוריון המרקסיסטי המפורסם, שאל את הרעיון מבורדל, וכתב על "המאה ה-19 הארוכה". היא התחילה 11 שנה קודם, ב-1789, והסתיימה 14 שנה אחר כך, ב-1914. 1789 ציינה כמובן את המהפכה הצרפתית, אבל גם את תחילת ההיסטוריה של הרפובליקה האמריקאית (השבעת הנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון); ובזמן ההוא גם התחילה המהפכה התעשייתית באנגליה. העולם שיצא מחלצי 1789 הגיע אל קצו ב-1914, שבה התחילה מלחמת העולם הראשונה.

ג'ורג' לוקאס, ההיסטוריון האמריקאי-הונגרי, כתב ספר על "המאה ה-20 הקצרה", שהתחילה ב-1914 והסתיימה ב-1991, עם נפילת ברית המועצות. את הספר הזינה הציפייה הכמעט-משיחית להולדת עולם חדש, שבו הדמוקרטיה הליברלית תהיה הבחירה ההגיונית היחידה.

רקתו של ארכידוכס שמן

אנחנו עומדים עכשיו על סף השנה המאה למאורע שאיפשר את מלחמת העולם הראשונה. ב-28 ביוני 1914, ניקב קליע את הדוכס הגדול פרנץ-פרדיננד, יורש העצר של הכתר האוסטרי-הונגרי. זה קרה בעיר סאראייבו, שאוסטריה סיפחה שש שנים קודם. מה בדיוק נועד הקליע ההוא לעשות, לא ברור. היורה, סטודנט סרבי צעיר, פעל בשליחות ממלכת סרביה. היא טיפחה חזון של איחוד כל הסלאבים הדרומיים תחת כתרה. מלכיה היו רגילים בקליעים וברצח. הם רצחו את המלך הקודם, 11 שנה קודם, באכזריות יוצאת דופן, לגודל זוועתה של אירופה.

קליע ברקתו של ארכי-דוכס שמן היה עניין של מה בכך. היו נחוצים לאירופה עוד חמישה שבועות, כדי להבין את התוצאות המלאות של הקליע. כדור שלג התחיל להתגלגל לאטו, וצבר תנופה גוברת, עד שאוסטריה הכריזה מלחמה על סרביה, ורוסיה התגייסה לטובת סרביה, וגרמניה התגייסה לטובת אוסטריה, וצרפת התגייסה נגד גרמניה. ואז היה מאוחר מדי, מפני שמיליונים כבר נעו לעבר הגבול, ולא היה אפשר עוד לעצור אותם. הגנרלים והפילדמרשלים הוציאו את תוכניות המלחמה, שהיו מוכנות זה 20 שנה, ותכננו מלחמה קצרה וחסכונית.

כאשר גרמניה צעדה נגד בלגיה, באוגוסט 1914, בהפרה של מעמדה הנייטרלי, הצטרפה בריטניה למלחמה ללא חמדה. "האורות כבים באירופה", נאנח שר החוץ הבריטי. הם אמנם כבו. המלחמה הקצרה והחסכונית הסתיימה באפיסת כוחות כללית ארבע שנים ורבע אחר כך.

עשרה מיליון חיילים נהרגו בה ועוד שבעה מיליון אזרחים. מיליונים נוספים מתו בעקבותיה, בקשר ישיר או עקיף איתה. הרוח נשאה את שלושת הקיסרים, שהבטיחו סדר ויציבות במרכז אירופה. מלחמות אזרחים ומהפכות שטפו את היבשת, והטביעו מיליונים. נולדה הדיקטטורה הקומוניסטית ברוסיה, ונזרעו זרעי הפורענות בגרמניה.

זה היה האקט הראשון של התאבדות קיבוצית בהיסטוריה, מלחמת אזרחים אירופית שהורידה את אירופה מגדולתה. האקט הבא, רבע מאה אחר כך, יסיים את יומרותיה של אירופה להנהיג את העולם. מה שנועדה להיות מאה אירופית הפכה למאה אמריקאית. אמנם ארצות הברית כבר עמדה בעיצומה של עלייה מטאורית לפני המלחמה, אבל השליטה הפיננסית שלה לא הייתה מתורגמת לשליטה צבאית ופוליטית, אלמלא הואילו האירופים לתקוע סכינים זה בגבו של זה.

בקריה בתל אביב היו יושבים

שנת 1914 צריכה להתחיל כל דיון בנסיבות שבהן נולד עולמנו. אנחנו כולנו ניניה של 1914. לא היינו כאן, בשום מקום, אלמלא הקליע ההוא בסאראייבו. ארץ ישראל הייתה מתפתחת אולי כשטח חסות גרמני בקיסרות העות'מנית השוקעת, ובקריה בתל אביב היו יושבים הטמפלרים, ומשוחחים בגרמנית בבתי הקפה הנאים שלהם. מאין הצהרת בלפור, או מנדט בריטי, או חבר לאומים, קילוח יהודי דקיק היה נמשך מפעם לפעם, עם אפס תוצאות פוליטיות.

הייתה אנטישמיות, בזה אין ספק, והיא הייתה לובשת אופי רצחני, בייחוד במערב הקיסרות הרוסית, ואולי גם בגרמניה. אבל בהיעדר תבוסה גרמנית ב-1914 לא היו רגשי נקמה, לא היו נאצים, לא הייתה שואה. "השאלה היהודית באירופה" לא הייתה נפתרת, וצילה היה מתארך על היבשת ב-2014.

ייתכן מאוד שמלחמה הייתה פורצת גם בלי הקליע של 28 ביוני. המודיעין הבריטי ציפה לה בקיץ 1914 עוד שנים אחדות לפני שפרצה, על יסוד הערכה של הכנות צבאיות בגרמניה. כביכול, האנרגיה ההרסנית הייתה מוכרחה לפרוץ. אבל היא לא הייתה מוכרחה, כפי שראינו בימי המלחמה הקרה בין מזרח למערב. אילו נמנעה המלחמה רק בשנתיים או שלוש, אולי מאזן אימה חדש היה מונע אותה.

הסטודנט הסרבי קיבל מה שרצה: התפרקות הסדר הקיים אפשרה את איחוד הסלאבים הדרומיים תחת הכתר הסרבי. נולדה מדינה ששמה היה "יוגוסלביה", אם מישהו זוכר. היא התקיימה קצת יותר משבעים שנה, ומתה, איפה אם לא, בסאראייבו. כה מיותר.

הצורך למנוע "סאראייבו", בהוראת 1914, העניק השראה לסידורים בין-לאומיים, או לפחות רב-לאומיים, מאז 1919 ואילך. את התודעה הפוליטית חזרה ופרנסה ההכרה שמשבר מקומי לא-מטופל עלול להצית מלחמת עולם. זה לא עזר, מפני שאנשים, במיוחד בחברה דמוקרטית, נוטים לשכוח, או נוטים להשתמט מפני המסקנות של הכרתם. מלחמות גדולות, או גדולות מאוד, חוזרות ומבצבצות מן הקיפולים של משברים מקומיים: ממרכז אפריקה עד מזרח אוקראינה, מצפון עיראק עד ים סין הדרומי, מגבול הגליל עד ים סין המזרחי.

מתי הם ילמדו, שר לאחרונה ליאם ביילי; ושר לפני הרבה שנים פיט סיגר. אגב, הם לא למדו עוד ב-1914, מאה שנה בדיוק לאחר מלחמת העולם הקודמת ("המלחמות הנפוליאוניות"), ומאתיים שנה בדיוק לאחר מלחמת העולם הקודמת ("מלחמת הירושה הספרדית"). מה יש בהן לכל הרוחות, בשנים המסתיימות ב-14. שישה חודשים, ונדע, אולי.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988