התעשיין המוביל בשבדיה מסביר מה האסטרטגיה שלו

לג'ייקוב ולנברג אין עניין להיות סופר-עשיר, והמניות שמשפחתו מחזיקה בכמעט מחצית מהחברות בבורסת שטוקהולם, מופקדות בקרנות משפחתיות

ג''יקוב ולנברג / צילום: בלומברג
ג''יקוב ולנברג / צילום: בלומברג

ג'ייקוב ולנברג רגיל להילחם בשמועות. הגדולה ביותר כנראה היא שהתעשיין המוביל בשבדיה ומשפחתו מחזיקים אישית בחברות כמו קבוצת הטלקום אריקסון, יצרנית מכשירי החשמל אלקטרו לוקס ויצרנית התרופות הרב-לאומית אסטרה-זנקה.

אלא שהמניות מוחזקות על ידי קרנות משפחתיות, שהגדולה בהן תרמה בשנה שעברה 1.3 מיליארד קרונות (190 מיליון דולר) למחקר בשבדיה. זה בריא משתי סיבות, אומר ולנברג, שביחד עם דודנו מרקוס ואחיו פטר הם הדור החמישי של המשפחה שפעיל בעסקיה.

הסיבה הראשונה, הוא אומר, היא שהכוונה היא לפתח חברות לטובת הקרנות במקום "להתקוטט על הכסף שלי, הכסף שלך, מי מקבל כמה וכו'".

הוא מוסיף ש"בהקשר השבדי אנחנו אמידים", אבל אין להם הון אדיר במושגים עולמיים. בני משפחת ולנברג אכן אינם מופיעים ברשימת 136 השבדים ששווים יותר ממיליארד קרונות (150 מיליון דולר), בראשות מייסד איקאה, אינגבר קמפראד.

היתרון השני של הפקדת הכסף בקרנות הוא מוטיבציה אישית, הוא אומר. "כשאני מתעורר בבוקר, כמו כל אחד אחר גם אני צריך לצאת לעבודה, ואני זקוק לפרנסה טובה ויציבה".

כך או כך, ולנברג בן ה-58 מצוי במרכז אליטת העסקים של המדינה הנורדית הגדולה ביותר. בני ולנברג שולטים בעקיפין בחברות שמייצגות כמעט מחצית מסך שווי השוק של בורסת שטוקהולם.

רוב העסקאות הגדולות של חברות שבדיות בשנים האחרונות עברו דרך הדסק של ולנברג, כולל מכירת חברת המשאיות סקניה לפולקסווגן, הקמת חברת ניהול הבורסות נאסד"ק OMX, והצעת ההשתלטות האחרונה של פייזר על אסטרה-זנקה.

בני המשפחה הם הסמל העיקרי של המודל השבדי, של בעלות ארוכת טווח, שחזר כיום לאופנה אחרי המשבר הפיננסי העולמי. המשפחה מתגאה בתשואות מעל הממוצע בשוק בחמש, עשר ועשרים השנים האחרונות.

ולנברג השקט מגדיר טווח ארוך כ"50 שנה ומעלה". מלשכתו במשרדים הראשיים של אינבסטור, חברת ההשקעות של המשפחה, הוא אומר: "אנחנו קונים כדי להחזיק, לא למכור. זהו כל העניין. אנחנו מאמינים ביצירת ערך באמצעות הצמחת ערך ולא מימוש רווחים".

אחת הדוגמאות המאלפות אך הקשות למחויבות ארוכת-הטווח הזו היא הבעלות החלקית של בני המשפחה על SAS, חברת התעופה הסקנדינבית שמצויה בקביעות בקשיים, שבבעלות חלקית של ממשלות שבדיה, דנמרק ונורבגיה. אנליסטים רבים מאמינים שסיכויי ההישרדות של חברה זו נמוכים מאוד במגזר התעופה התחרותי מאוד באירופה.

ולנברג חולק על ההערכה הזו, ואומר שהוא מאמין בתוכנית ההצלה של SAS, אבל הוא מדגיש גם משהו אחר: החובה שלו לתמוך בשבדיה. "הייתה סיבה לכך ש-SAS הוקמה, והיא הייתה לספק גשר בין המדינות הנורדיות ושאר העולם לצורכי עסקים", הוא אומר, ומצביע על מעמדה של שבדיה כיצואנית גדולה.

זה מתקשר למשהו שוולנברג הזכיר לפני כן. במסמך ההקמה של הקרן המשפחתית העיקרית ב-1917 מופיעה מילת המפתח "לנדסגאגנליגט", "לתמיכה במדינה". הוא מודה שההכרזה הזו נעשתה בתקופה לאומנית הרבה יותר, אך מוסיף: "זה מאוד חשוב לנו. אנחנו מאמינים מאוד במדינה שלנו, בהגנה עליה ובניסיון לתרום לה".

לא נוטשים חברות בקשיים

הוא אומר שזה מתקשר לחזון ארוך-הטווח של משפחתו, שלפיו הם לא נוטשים סתם כך חברות בקשיים. "כמובן, אי אפשר לברוח מהאונייה כפי שכמה קברניטים מפורסמים ברחו ממנה ראשונים (למשל, בדרום קוריאה). אנחנו חושבים שאנחנו צריכים להיות האחרונים שמתפנים מהסיפון".

ערכים הם דבר חשוב בבירור לבני המשפחה. "אני חושב שהמשפחה שלנו חזקה מאוד במסורת, חזקה מאוד באחריות, במדינה והייתי אומר שגם במשפחה", הוא אומר.

עוד הנחה מוקדמת לא נכונה היא שג'ייקוב נועד תמיד להצטרף לעסקי המשפחה. למעשה, הוא התחיל ברוח המסורת המשפחתית של קריירה כקצין ימי, וכמעט נשאר בתחום זה. הוא גם חשב ללמוד רפואה לפני שהחליט לבסוף לצאת ללימודים גבוהים בארה"ב.

למרות שהוא מזוהה בעיקר כתעשיין - עם מושבים בדירקטוריונים של ABB (חברת ההנדסה), אריקסון, SAS ועד תחילת שנה זו גם קוקה קולה - הוא החל את הקריירה שלו כבנקאי. היו לו תקופות עבודה בוול סטריט, בסיטי של לונדון, בסינגפור ובהונג קונג, וכך הוא קיבל את הפרספקטיבה הבינלאומית שמשרתת אותו גם היום.

הוא חזר לשבדיה בגיל 28, ולמרות שהוא אומר שלא הייתה לו קריירה תפורה עבורו כבן משפחה, החל לעבוד ב-SEB, הבנק המשפחתי. הוא עבד כסוחר בשוק הכספים, כמנהל חשבונות וכמנהל בארה"ב ב-20 שנות עבודתו בבנק, שהפכו אותו למנכ"ל ואחר כך ליו"ר.

מה שנשאר חקוק בתודעתו מן המשבר הפיננסי החמור של שבדיה בשנות ה-90 לא היה להיות זהיר, הוא אומר, אלא ש"עבודה קשה יכולה לקדם אותך מאוד". SEB ניצל גם אז וגם מהמשבר של 2007-2008 בזכות זה, לדבריו.

הוא טוען שהנהגה "אינה זוכה ליחס מספיק רציני" כיום, ומצטט את סבו שאמר: "אין חברה שאדם יחיד לא יכול להרוס. מצד שני, אין גם חברה שמנהיג טוב לא יכול לחולל בה מהפך חיובי אמיתי".

לא מתנצל על שום דבר

עמידתו בראש התעשייה השבדית איננה נטולת ביקורת, בייחוד של אלו שטוענים שמכירת חברות כמו אסטרה (לטובת החברה המאוחדת אסטרה-זנקה השבדית-בריטית) וסקאניה (לפולקסווגן) החלישה את שבדיה ואת בסיס המחקר והפיתוח שלה. הוא מתלונן על "החוכמה שאחרי מעשה" של המבקרים.

בסוף המאה שעברה השתתפו בני ולנברג בכמה עסקאות שיצרו תאגידים כמו ABB, יצרנית הנייר סטורה אנזו ואסטרה-זנקה. התמרונים הללו יצרו חברות גדולות יותר עם פחות השפעה למשפחה על גורלן. ולנברג, שעבר לעבוד באינבסטור אחרי עשיית רוב העסקאות הללו, איננו מתנצל על שום דבר.

"אתה משחק עם הכדור כפי שהוא מונח במגרש. אתה מנסה לעשות את זה בצורה הטובה ביותר, ויש לך כמה ערכים בסיסיים: אני רוצה להיטיב עם המדינה שלי, אנחנו רוצים להיות מובילים בעולם", הוא אומר. "באותו זמן לקחנו את ההחלטה מסיבה טובה. אי אפשר להביט לאחור, אפשר רק להביט קדימה".

מנקודת השקפה מרכז-ימנית על המפה הפוליטית, כך נראה, ולנברג חושש מהכיוון האפשרי של מדינתו אם בבחירות של ספטמבר השנה השמאל יתחזק מדי. "אם תהיה ממשלה חדשה והם ישנו את הכללים - אם במיסוי, עבודה, כמה דברים אחרים - הסיכון הוא שנראה יזמים עוזבים את שבדיה או בוחרים לעשות דברים אחרים", הוא אומר. לדבריו, הוא ואנשים עסקים נוספים רוצים לראות "מצב ניתן לחיזוי ויציבות".

ממשלת המרכז-ימין הנוכחית בשבדיה צפויה להפסיד בבחירות של ספטמבר אחרי שמונה שנות שלטון, לפי סקרים שמציבים את הסוציאל-דמוקרטים כמפלגה המובילה כעת בציבור. הסוציאל-דמוקרטים הידידותיים לתעשייה יצטרכו את התמיכה של הירוקים ומפלגת השמאל הקיצונית יותר.

שתי המפלגות הללו גורמות חששות בחוגי העסקים בגלל עמדתן הרדיקלית יותר מזו של הסוציאל-דמוקרטים. ולנברג מצביע על סעיפים במצע שלהן כמו הקריאה של הירוקים לחברה נטולת צמיחה, וההתחייבות של מפלגת השמאל לבטל רפורמות שהכניסו חברות פרטיות לניהול בתי ספר ובתי חולים.

"מהם הם רוצים לעשות? הם רוצים לבטל את חופש הבחירה שאנחנו מדברים עליו. יש להם השקפה שונה על תפקיד הממשלה. הם חושבים שהממשלה צריכה לנהל דברים", אומר ולנברג.

אבל התפקיד החשוב ביותר שלו כנראה, לדבריו, הוא להבטיח שיהיה דור שישי פעיל של המשפחה שיוכל לקחת את העניינים לידיים בעוד עשר או עשרים שנה. הוא, אחיו ודודנו מנסים להכשיר את הילדים, שגילם נע בין 15 ל-30. "אם מביטים על התמונה הגדולה, רואים שהדור הבא הוא המפתח", הוא מסכם.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא גלובלי ושוקי עולם?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988