לשמור עליהם עוד קצת

בין כיתה א' ל-ב', הלל ונגה מתחילים להיחשף אל העולם. לא תמיד זה טוב

דרור פויר / צלם: תמר מצפי
דרור פויר / צלם: תמר מצפי

א.

המילים נכתבות ביום שלישי בבוקר מבעד דוק של דמעות, זעם וחוסר אונים - סלט הדז'ה-וו האכזר והמר של הבוקר-שאחרי-פיגוע. כמה בקרים כאלה עברנו, כמה עוד נעבור - ואין לדעת מה יקרה (בעצם, כבר קרה) עד הרגע שבו המילים האלה נקראות. הדברים קורים מהר מדי, כל-כך מהר שהכול מיטשטש כמו ציור שנרטב.

אין לי עצות לקבינט או מילות זעזוע חדשות לתאר את הרוצחים. גם את האצבע המאשימה אני שומר הבוקר בכיס. מה שיש לי - וזה דבר די מוזר - הוא שיר קטן שמתנגן לי בראש בלופ: המנון בני עקיבא.

אתם יודעים שצמחתי בערוגת הציונות הדתית, כמו שלושת הצעירים שנרצחו. התרחקתי משם מאוד, מסע התרחקות שעדיין ממשיך ולעולם לא ייפסק, אבל מה לעשות שעץ (טוב, נו, שיח) לא יכול להחליף שורשים. כי אם אתה עץ (טוב, נו, שיח) אז או שיש לך שורשים או שאתה מדף. לא שיש משהו רע בלהיות מדף, אגב. רואים יותר עולם. אני מודה שלפעמים הייתי רוצה להיות מדף - או יותר טוב: הגה של מכונית ספורט - אבל השורשים האלה לא משחררים אותי.

שניים מהצעירים, נפתלי וגיל-עד ז"ל, היו חניכים בבני עקיבא. גיל-עד גם היה מדריך (המבוגר מהשלושה, אייל ז"ל, היה בתנועת "עזרא" אבל לא נזקוף את זה לחובתו). גם אני חניך בני עקיבא. לתקופה קצרה הדרכתי, אבל לא הייתי מודל חינוכי מי יודע מה.

בכל מקרה, תנועת נוער זה דבר שנצרב עמוק.

ב.

יש לי המון ביקורת על בני עקיבא ועל דרכה, אבל יש מין קול קטן שלוחש לי - וממש מרחוק ומלמטה, אז לא בטוח שאני שומע נכון - שאולי, רק אולי, יכול להיות, אבל לא בהכרח, שאפשר לחשוב על זמן מתאים יותר להעביר אותה מאשר בדיוק עכשיו.

בכלל לא הייתי צריך את הקול כי עכשיו, כאמור, מה שמתנגן לי בראש בלופ הוא המנון התנועה. הו, אהבתי את המנון התנועה. לדעתי, הוא מגניב הרבה יותר מ"התקווה" ולבטח שמח ואופטימי ממנו. את ההמנון כתב מייסד התנועה, הרב משה צבי נריה, ואני מקווה שיסלח לי על שבאינטרפרטציה שלי השמטתי "בעזרת ה'" אחד. ההמנון עלה לי לראש מאליו כששמעתי על מציאת הגופות ומאז אני שר ומפרש אותו לעצמי והוא מחזק אותי ומספק נחמה.

הפזמון: "בלב אמיץ / עלה נעלה / קדימה בני עקיבא / הידד במעלה". כן, לא קל לעלות במעלה, תלול הוא ורצוף מכשולים רבים. צריך להיות יחד, אומרת לשון הרבים ב"נעלה". וכמובן שצריך לב אמיץ. אבל שימו לב לסיפא: הביחד לא יציל אותך תמיד. גם לב אמיץ לא מספיק. בשביל לעלות במעלה אתה צריך את ה"הידד" - את שמחת החיים המתפרצת, את האופטימיות, את האמונה. זה אולי לא יעשה את המעלה לתלול פחות, אבל יקל על הטיפוס. אני מוצא פה פתרון חינני, כיפה-סרוגה-סטייל, למיתוס של סיזיפוס: תגיד הידד במעלה, סיזיפוס חביבי, וייקל הסלע.

אם אתם שואלים אותי, "הידד במעלה" הוא מוטו לא רע בכלל לחיים. אתם יכולים להגיד כל מה שתגידו על בני עקיבא, יש להם את זה. אם שום דבר אחר לא יחזק את המשפחות והחברים, אז אולי ההמנון.

"יד אחים לכם שלוחה / הנוער החביב", אומרת שורת הפתיחה. אז אפרד בב"ח לתו"ע* ואשלח באהבה את ידי - יד אח, למרות וכולל הכול - לנוער החביב והמתאבל.

ג.

ובמעבר חד מדי לנושא אחר כמעט לגמרי, שעליו רציתי לכתוב מההתחלה, רק הרבה יותר שמח: השבוע סיימו ילדיי את כיתה א'. הם כבר יכולים לקרוא את הטור הזה, כמה מוזר. אז סליחה, ילדים, שזה נפל עליכם ככה, אבל מה לעשות - אחד הדברים הגרועים בלדעת לקרוא זה להיתקל בהרבה מאוד דברים רעים שקורים בעולם.

כולם אומרים "'עבר נורא מהר"' ואני מהנהן "'כן"', אבל האמת שלא כל-כך. מזמן הפסקתי להבדיל בין מהר ולאט. הזמן עובר, לפעמים בנעימים, לעיתים בייסורים, וזה הכול. וכשאני אומר "זה הכול", אני לא מתכוון בלשון המעטה והקטנה. זה באמת הכול. אין דבר אחר. השבוע הייתה מסיבת סיום שנה, לפני עשרה חודשים הייתה מסיבת פתיחת שנה. כתבתי על זאת, אכתוב על זאת, עוד חודשיים שוב, ועוד שנה עוד פעם, ויש לי עוד כמה עשרות כאלה לפניי במצטבר.

שלא כמו במסיבת הפתיחה, במסיבת הסיום זכיתי לקתרזיס המיוחל כשאת מצגת התמונות ליווה השיר "כל עוד" של יוני רכטר ועלי מוהר, שכולו זמן ואופטימיות ומילים שטובות גם ליום הזה: "גם אם אלך בגיא צלמוות / הן לא אירא / גם אם אפול פתאום / יאמר לבי שירה". ישבתי שם על הרצפה נרגש, חיכיתי שיעלו תמונות של נגה (התחלקנו. גלית הלכה להלל) והייתי מאוד מאושר לכמה רגעים.

קצת מצחיק שהשנה, בגלל קייטנות הקיץ החדשות והמבורכות של משרד החינוך, הילדים מסיימים שנה, יוצאים לחופש גדול (שעליו הם חולמים ושרים כל הטקס) רק בשביל לחזור למחרת לאותה הכיתה ולאותה המורה. נראה שהילדים לא מתים על הצריר הכרוני (דיסוננס קוגניטיבי) הזה. גם בעיניי הפער בין שירי החופש הגדול - אותם שירים שעליהם גדלתי - לאיך שהחופש הגדול נראה היום הוא פער די גדול, גם אם מבדר עד מאוד. אף אחד מהשירים לא מתאר שעות מול מחשב, נסיעה שנתית לחו"ל, שיטוט אינסופי בקניונים או כדורי ריטלין. הכול ים וגלידה ודברים של פעם. אפילו מזגן אין בשירים האלה.

ד. את השנה הראשונה אפשר לסכם כהצלחה. אני מתאר לעצמי שגם נגה, ולצערי אני מתאר לעצמי שהלל פחות. הילדה, תפור עליה בית ספר. נראה שהיא אוהבת את זה, הגאון. תנו לה קלמר, תיק עם תאים, ארונית קטנה, הפסקה תחומה בזמן, דברים שצריך לעשות ולסדר, ספר לקרוא - והיא די פורחת. זה כיף לראות, מה גם שזה מספק לי את ההנאה העילאית בלדמיין מה ייצא ממנה. היא כמובן מכחישה שהיא אוהבת את בית הספר, אבל רק ילדה שלא אכפת לה ממעמדה החברתי תגיד אחרת, לא?

וכמו שאני גאה בה, אני גאה בו: הלל פחות מסתדר עם המערכת. זה פשוט לא בשבילו, כל הזמן הזה שצריך לשבת בלי לזוז ובעיקר בלי לדבר, כל הדברים האלה שצריך לעשות ולסדר, כל השורות האלה שאסור לצאת מהן והרווחים שצריך לשמור עליהם. כשאני פותח מחברת שלו, הכול חוזר אליי. זו המחברת שלי! מקומטת, מבולגנת, עמוסת שרבוטים מלאי דמיון, תוכניות למכונות שחשובות הרבה יותר מקובוץ או חיריק. יש שם את כל העולם שאין בבית הספר. לבי יוצא אליו כל בוקר כשהוא צריך ללכת לעוד יום של מאבק. הנה, אמרתי לו השבוע, עברת שנה. רק עוד 11 טו גו. הילד הביט בי ונראה היה שהוא מבין פתאום עוד משהו על החיים, ולא בטוח שהוא אוהב את זה.

כיתה א' הייתה גם כניסה לעולם המשעמם עד למאוד של פוליטיקה בין-ילדית. זו חברה של ההיא ועכשיו השנייה היא החברה הכי טובה של מה שמה ולנגה לא היה עם מי לשחק. ההוא החליט בהפסקה שזה חבר מספר אחת והוריד את הלל בדרגת החברות - הדברים האלה נפרטים לפרטי פרטים מייגעים. אין הרבה דברים כואבים כמו לראות את הילדים שלך מגלים בעצמם את הכאב.

אבל גם אין הרבה רגעים של עונג כמו שבסוף הניחום הצולע שלך הם אומרים, 'עזוב אבא, אתה לא תבין', כמו שאני אמרתי לאבי והוא לאביו לפניו. טוב להיות חלק משרשרת.

הידד במעלה!

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988