סוד הצלחת הכדורגל האירופי

נוכחות נשיא המדינה והקנצלרית במשחק אינה 'טרמפ' תקשורתי

מנואל נוייר, נבחרת גרמניה, מונדיאל 2014 / צלם: רויטרס
מנואל נוייר, נבחרת גרמניה, מונדיאל 2014 / צלם: רויטרס

הסיכום השחוק ביותר של משחקי אליפות העולם בכדורגל בברזיל הוא וריאציה כזו או אחרת על אמרתו של הכדורגלן האנגלי גארי לינקר, שכדורגל משחקים 90 דקות, ובסוף הגרמנים מנצחים.

לציטוט הזה מצטרף במקומותינו בדרך-כלל ניתוח כלשהו של הרכבי הנבחרות, שגרת לשון על ליאו מסי או לא, לפני שעוברים לדיון בספורט הלאומי המזרח-תיכוני - משחקי התקפה והגנה באמצעות כלים קטלניים, טילים וכיפות-ברזל. כך מחמיצים הזדמנות להשכיל ממה שראינו בחודש האחרון.

כבר הרומאים ידעו שהשעשועים הם השלמה או משקל-נגד ללחם, לאמור: עניין חיוני לשיווי המשקל של חברה. הצורה המודרנית של השעשועים, הספורט, ובעיקר הכדורגל, ראויים לתשומת-לב בקרב כל אלה שעניינם בטיבה של חברה ובהשוואה שבין חברות.

השעשוע אמנם נקרא משחק, בין אם מדובר במשחק כדורגל או במשחק בקולנוע, אבל המשחק בתנאים של חברה מודרנית הוא עניין מקצועי וכלכלי, סתירה בתוך עצמה. יחס מקצועי למשחק, בין אם בתעשיית הקולנוע ההוליוודית ובין אם בכדורגל המאורגן, הוא המפתח להצלחה. המקצועיות אמנם אינה מבטיחה את האליפות, אבל בלי מקצועיות אין סיכוי לאליפות, גם אם מצויים כישרונות רבים בשטח. והעיקר: ההצלחה בתחום השעשועים משפיעה מעבר לגבולות המשחק - יש לה משמעויות כלכליות, חברתיות ופוליטיות. תעשיית הספורט (כמו גם תעשיית הקולנוע למשל) משקפת אפוא את פניה של חברה כשם שהיא משפיעה עליה.

לא רק אליפות העולם האחרונה מלמדת, שהכדורגל האירופי הוא כעת הכדורגל המצליח. בשלוש האליפויות האחרונות זכו מדינות אירופיות. משחקי אליפות אירופה בכדורגל חשובים יותר ממשחקי הקופה-אמריקה. משחקי ליגת האלופות האירופית חשובים ממשחקי גביע הליברטדורס הדרום-אמריקנית. לכך יש השפעה על בחירת הליגה שבה ישחק השחקן. מרבית שחקני הנבחרות הלאומיות הדרום-אמריקניות משחקים בליגות אירופיות.

כל אלה מלמדים על סחיפה של מרכז-הכובד בכדורגל לאירופה, ולכך צריך הסבר. כשם שיש צורך בהסבר לעובדה שמאגר הכישרונות האפריקני אינו מניב הישגים ברמת הנבחרות הלאומיות, אף ששחקנים רבים מאפריקה משחקים בליגות האירופיות. הדומיננטיות האירופית בכדורגל קשורה במידה רבה לעוצמה הכלכלית של אירופה ולמעמדה הפוליטי. היא קשורה גם לכך, ששם, באירופה, הסובלימציה (העידון) של המלחמה, דהיינו הספורט, הפכה באמת לאמצעי המוביל לסיפוק יצר התחרות של האדם.

נוסיף לכך את יסוד המקצועיות. לו הייתה ארצות-הברית בעלת מסורת של כדורגל ולא של פוטבול או בייסבול, אפשר שהייתה המובילה גם בתחום הכדורגל. אבל בהיעדר המסורת הזאת, מורשת המקצועיות בתחום הכדורגל מאפיינת את אירופה יותר מכול. המקצועיות מתחילה ביצירת התשתית במערכות החינוך, ואינה נגמרת בצוות המאמנים או בהשקעה בדיאטה או בתנאי המגורים של הספורטאים המקצועיים.

וכך אנו מגיעים לגרמניה. זה כתריסר שנים בונים בה תשתית של מציאת כישרונות בקרב הילדים והכשרתם למשחק. בכל חנות ספרים רגילה בגרמניה תמצאו על מדף ה"כדורגל" ספרות ענפה על טכניקות וטקטיקות של המשחק, שכל מתעניין יכול לקרוא בה. ספק אם שחקן כדורגל מקצועי בישראל, או אף מאמנים, נחשפו לכמות כזאת של ספרות. בגרמניה, כמו בארצות אירופיות אחרות, משמש הכדורגל (והספורט בכלל) גם כאמצעי של אינטגרציה חברתית וניעות (מוביליות) כלפי מעלה של אנשים ממוצא של מהגרים.

בנבחרת הלאומית הגרמנית של היום, ארבעה-חמישה שחקנים מתוך ה-11 באים מרקע כזה. אבל כאן חשוב התמהיל - הספורט אינו שייך למשבצת המהגרים או הנחשלים מבחינה חברתית. מבקיע שער הניצחון בגמר הוא בנו של פרופסור באוניברסיטה. וברקע: המערכת הפוליטית מגבה את ההשקעה בספורט ובכדורגל בפרט, ונוכחות נשיא המדינה והקנצלרית במשחק הגמר אינה רק ניסיון לתפוס "טרמפ" על הצלחת השחקנים, אלא ביטוי של שותפות וענין אותנטי.

והרווח הנלווה ברור: גרמניה הצליחה בדרך זו לשנות את התדמית שלה לטובה ב-180 מעלות. וכאן המקום שכדאי גם לזכור: היטלר לא סבל כדורגל.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988