התבלבלנו

לא יעלה על הדעת שנחוס על חיי חיילים יותר מאשר על חיי אזרחים

תושבי קיבוץ נחל עוז / צילום: רויטרס

במשך חודש וחצי העמידה ממשלת ישראל את תושבי המושבים והקיבוצים בעוטף עזה כבשר תותחים מול הפצמ"רים, מתוך עיקרון ברזל שלא מפנים ישובים.

לאורך מבצע צוק איתן, וגם לפניו, הדגישה ישראל תמיד את ההבדל בינה לבין חמאס: בעוד צה"ל הוא צבא הומני של מדינה הומנית, העושה מאמץ לצמצם את הפגיעה באוכלוסיה אזרחית, חמאס משתמש בתושבי עזה כמגן אנושי.

את הטענות כלפי הדרגים המדיני והצבאי של חמאס, שאינם חסים על חיי אזרחים כדי לקדם את מטרותיהם, אפשר להטיל לבחינה גם כלפי ראש הממשלה, שר הבטחון והרמטכ"ל שלנו, במבצע הזה.

נראה כי בנימין נתניהו ומשה יעלון העדיפו לחוס על חיי החיילים, ונמנעו במשך שבועות מכניסה קרקעית לעזה, פן יהרגו מאות חיילים. כשאלפי אזרחים טווחו כמו ברווזים ופינו את עצמם למקומות מחסה הרחק מההפגזות, הם קיבלו את "נאום הכלניות" של הרמטכ"ל (טעות שתירשם בתולדותיו לדיראון עולם). רק כשנהרג ילד בן ארבע, אורגן פינוי מסודר על חשבון המדינה למרכז הארץ, מהלך שהיה בבחינת מעט מדי ומאוד מאוחר מדי.

במדינה המתהדרת בקדושת חיי אדם, בעיקר חפים מפשע, היו אמורים הקברניטים בעלי המצפון לפנות את האזרחים בצורה מסודרת בשבוע הראשון של הלחימה.

במלחמה, כל מלחמה, דמם של אזרחים סמוק יותר מדמם של חיילים. אבל אצלנו - התבלבלו היוצרות הפעם. האזרחים נותרו כחומת מגן, בשעה שהחיילים אמורים להיות החומה הבצורה שתגן עליהם.

השיניים של הרמטכ"ל

התפתח אבסורד: הרמטכ"ל, במקום להסתובב, מטאפורית, עם סכין בין השיניים, שני רובי סער, אחד בכל יד, ורוח לחימה הקוראת "תנו לי להילחם ולחסל אותם", עמד נרפה מול הדרג המדיני, שתפקידו המסורתי הוא להרגיע את הרמטכ"ל.

נדמה היה שבני גנץ לא רצה להילחם. במקום לתמוך בלחימה ולנהל יחד עם הרמטכ"ל אסטרטגיות מתוחכמות, יעלון התנהג כמו ראש ממשלה, שבאופן מסורתי צריך לקחת שיקולים רחבים יותר, מלחימה ודאגה לביטחון האזרחיים. וראש הממשלה? ובכן, נתניהו העדיף ללכת על בטוח, לפזר סיסמאות לוחמניות, להימנע מפעילות אמיצה. ולדבר על עורף חזק.

איזה עורף? יושבי עוטף עזה היו החזית. חזית שהורכבה מלוחמים לובשי אזרחי, קיבוצניקים רבש"צים שנהרגים מפצמ"ר, ילדים שלא מצליחים לרוץ למרחבים מוגנים תוך 15 שניות ונשים מבוהלות שסוחבות תינוקות על הידיים.

חיילים אמורים למות

הכאב העצום על נפילת 64 חיילים במערכה, לא ישכיח מאיתנו שחיילים הם אלה שאמורים למות במלחמות. אפשר לנסות לצמצם את הפגיעות בנפש, כמו, למשל, להקפיד על שטחי כינוס במרחק בטוח מטווח המרגמות, אבל לא יעלה על הדעת שנחוס על חיי חיילים יותר מאשר על חיי אזרחים.

הרתיעה מלוויות צבאיות עם מטחים, הפכו את המבצע הזה לפצע פתוח, הפצע של האוכלוסיה האזרחית שניצחה את הצבא ושילמה את המחיר שהחיילים היו אמור לספוג.

רצוי שנעשה מהר חשבון נפש עמוק ונחזיר את סדרי העולם למקומם: תפקיד הצבא ללחום, תפקידו של הרמטכ"ל להוביל אותו באומץ, של שר הבטחון לתווך בינו לבין הדרג המדיני, ועל ראש הממשלה לקבל החלטות קשות ותפקידם של האזרחים לחיות בשקט.

בכאב אפשר להודות שבדיעבד נהגנו כמו חמאס. גם מדינת ישראל השתמשה בתושבי עוטף עזה כמגן אנושי.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988