חמישה בתים וגעגוע: המלצות על שלל תערוכות בבית האמנים

מחזוריות החיים מנקודת מוצא של הרס ואובדן כתוצאה מהשריפה בכרמל; מיצב של "מזרח תיכון פתוח"; ודיוקן עצמי מרובה מופעים ■ פוקוס על 5 מתערוכות החגים בבית האמנים בתל-אביב

מתוך התערוכה "Destroyed" בבית האמנים  / צילום: אדוה נעמה ברעם
מתוך התערוכה "Destroyed" בבית האמנים / צילום: אדוה נעמה ברעם

"מוזיאון עיצוב בבית האמנים"

"מה קורה לעיצוב כשהוא נכנס למוזיאון? האם כיסא שמוצג בתערוכה ואסור לשבת עליו הוא עדין כיסא?", אלה השאלות שהובילו את עבודת המחקר והחשיבה של קבוצת המעצבים המשתתפים בתערוכה "מוזיאון עיצוב בבית האמנים", שאצר יובל סער.

13 מעצבי מוצר התבקשו לעצב לתערוכה חפצים שמהותם לא תהיה לגמרי ברורה, כשאליהם הצטרפו 13 מעצבים גרפיים, שהגיבו לעבודותיהם.

המעצבים, בוגרי בתי ספר לעיצוב מהעשור האחרון, בחנו יחד ולחוד את ההבדלים בין תערוכת עיצוב לבין תערוכת אמנות. מהי החוויה שאוצרים מייעדים למבקר בתערוכת עיצוב: להתרגש או להבין, להתבונן או לגעת. וכיצד הצופים מגיבים לכיסאות, אופניים, גופי תאורה, או כל אובייקט שימושי אחר, המוצגים במוזיאון ובתערוכות ולא ניתן להתנסות בשימוש בהם, כמו בחנות למשל.

"כל עוד מדובר באמנות פלסטית - ציורים, פסלים, רישומים וכו' - הרצון לגעת מובן אבל בדרך כלל לא הכרחי כדי להבין את היצירה או לעבור חוויה רגשית. אולם כשמדובר בתערוכת עיצוב, שדה שהתוצרים שלו נוצרו כמעט תמיד לשימוש, החוויה שנשענת לרוב על התרשמות חזותית בלבד גורמת פעמים רבות לתסכול", אומר סער.

על כך משיבה המעצבת ליאורה רוזין, המציגה בתערוכה: "עיצוב תמיד נוכח במוזיאון, אולם בדרך-כלל הוא שותף שקט. שקוף. העיצוב נמצא בכול: בתאורה, במדפי התצוגה, ביחסים בין המוצגים בחלל". בעקבות התזה שלה, מציגה רוזין בתערוכה גופי מתכת קטנים מסתוריים במידות שונות, שבמקור משמשים כ"נשאים" (סטנדים) למוצגים מאוסף הארכיאולוגיה של מוזיאון ישראל. כל אחד מהם עוצב ויוצר במיוחד עבור חפץ שאותו הוא נושא, "כך שגם עזרי התצוגה הם למעשה מוצרי עיצוב יחידים במינם, מהדורה מיוחדת. ואנו מתעלמים מהם בדרך-כלל, למרות שהם גלויים לעין", מבהירה רוזין.

המעצבת הגרפית מעין לויצקי מגיבה לעבודתה של רוזין ומציגה מקבץ חפצים עטופים, באופן המטשטש את זהותם ומעמיד את העטיפה במרכז הבמה. כהד לבחירתה של רוזין בחפצים שמאחורי הקלעים, היא בחרה באלה שמשמשים מסך ומסתירים.

איתי אהלי שובר את ההבחנה בין עיצוב לאמנות כשהוא בונה גוף תאורה ומטביע את חותמו בצבע על קנבס לבן. הבד משמש הן כתיעוד התהליך והן כחלק מהתוצר שלו, והתוצאה היא שילוב של חפץ שימושי (מנורה) ותמונה (של החפץ).

דני הוכברג ורועי וספי ינאי מתייחסים לאמצעי ההפרדה, שנועדו לשמור את הצופים במרחק אי-נגיעה מהיצירות בתערוכה. בעבודתם הם הופכים את חבל הקטיפה המכובד לחבל קפיצה מסתובב, ובהומור משחקים עם שאלת הגבולות ו"העמדת הצופים במקומם".

נועם דובר ומיכל צדרבאום יוצרים סדרה של כדים קרמיים יצוקים בתבנית. אולם לאחר היציקה של כל כד הם מתערבים בתהליך היצור ומחבלים בתבנית. כך מתקבלת סדרה של כדים שבסיסם אחיד אך הם הולכים ומאבדים את צורתם החלקה ונראים כאילו השתלט עליהם גידול שיצא מכלל שליטה.

סער: "התערוכה מנסה לערער על ההנחות המבחינות בין עיצוב לאמנות, לשלב ביניהן, להפגיש ביניהן, לשבור היררכיות, ולעורר במקביל גם רגש וגם סקרנות".

סיור מודרך בתערוכה יתקיים בשבת, 20.9, בשעה 11:00

"בעזרת נשים"

האדריכלית והאמנית אדווה (נעמה) ברעם, מציגה במקביל שתי תערוכות צילום. האחת בבית האמנים עוסקת במחזוריות החיים מנקודת מוצא של הרס ואובדן, כתוצאה מהשריפה הגדולה בכרמל. בשנייה, בבית האדריכל ביפו (רחוב המגדלור 15) מציגה צילומים בעזרת הנשים בבתי כנסת בארץ ובחו"ל.

ברעם נהנית מהמבט האדריכלי כשהיא בוחנת מצבים - אנושיים במקרה של תערוכתה "בעזרת נשים", או סביבתיים בתערוכה "Destroyed" בבית האמנים. ובעוד שאין קשר ישיר בין שתי סדרות העבודות שהיא מציגה, מעניין לעמוד על איכויות הצילום, בחירת הזוויות והדגשים שהיא מניחה בפני הצופים בצילומיה.

"עבודתי מוקדשת לחקר ההשפעה הייחודית שיש לארכיטקטורה על חיינו הציבוריים והפרטיים", היא אומרת. "עבורי לצלם ארכיטקטורה זה כמו לצלם מוזיקה. אני מחפשת את האיזון המושלם".

משיכתה ל"עזרת נשים" בבית הכנסת נובעת מהעובדה שזהו "חלל בתוך חלל" נוכחות אנושית ומבנית, שמנסים להצניעה ולהדירה, ברמות שונות של נחרצות.

בתערוכה שבבית האמנים השרידים ההרוסים ביערות הכרמל מוצגים בצילום בקומפוזיציות נפלאות ובצבעוניות מרהיבה. מבנים חרבים, עצים מפויחים וחלונות קרועים על צלע ההר. הצילומים נעשו כחודשיים לאחר השריפה, בקיבוץ בית אורן. לעומת הטבע, היודע ללקק את פצעיו ולהתחדש בעצמו, מבנים מעשה ידי אדם אינם צומחים מחדש, והחורבן שנותר אחרי אסון מותיר אותם ללא תוחלת.

הדימויים בתערוכה מהווים גם אנדרטה המנציחה סיטואציה סביבתית שהלכה לעולמה ולא נשאר ממנה זכר מלבד התיעוד הצילומי; כיום משמשת התערוכה מסמך ארכיוני והיסטורי, שכן השכונה כולה נהרסה כליל ואין לה כל שריד או זכר.

התערוכה בבית האדריכל פתוחה בימים א', ב', ג', ה' 10:00-17:00, ד' 10:00-19:00

"מזרח תיכון פתוח" ו"הרוצים כרצוני"

פדוא נעאמנה ושיר לייזר, בוגרות המחלקה לאמנות יצירה באוניברסיטת חיפה, מציגות תערוכה משותפת, העוסקת במציאות בדויה אך קרובה ואולי אפשרית. המיצב של נעאמנה "מזרח תיכון פתוח" עוסק בתחנת רכבת בחיפה, שעוברות בה רכבות נוסעים לערים המרכזיות בכל רחבי המזרח התיכון. תנועת הרכבות לבירות, דמשק, בגדאד ועוד - כזו שפעם התקיימה באזורנו, ואולי תשוב להתקיים, כשהמזרח התיכון יהיה קצת יותר קרוב לאירופה.

הפרויקט "הרוצים כרצוני", אותו מציגה שיר לייזר, הוא רעיון מטאפורי, שבו קבוצת אנשים מצליחה ליצור רשת של רצונות. מעין מימוש בדיוני של המושג "מחשבה יוצרת מציאות".

"תנאים של ציור"

ציוריה של אסנת רייזמן בן שלום הם מעין דיוקן עצמי, מרובה מופעים. בתערוכת היחיד שאצרה דיאנה דלל היא מציגה סדרת עבודות חדשה, שנוצרו בשנתיים האחרונות. הדמויות המצוירות הן אמצעי לתיאור מצבי נפש והלכי רוח של האמנית, המצליחה להעביר בצבעים ובמשטחי ציור את רגשותיה האינטימיים ביותר: "כשאני מציירת מתוך תצלום והקשר עם המצולם לא תמיד קרוב ואינטימי, אני פחות מתמקדת במה שהאובייקט מרגיש: לרוב אני גם לא יודעת. מעניין אותי מה אני מרגישה כלפיו, מה גרם לי לרצות לצייר אותו. ואז אני נותנת לעצמי חופש לוותר על פרטים, להוסיף אחרים ולבנות דמות שיש בה הרבה ממני". מספרת רייזמן, בשיחות עם דלל, המופיעות בקטלוג התערוכה.

רייזמן היא בתו של הצייר המנוח אורי רייזמן, מהאמנים הישראליים החשובים שפעלו כאן. אביה הלך לעולמו ב-1991, ועיקר תהילתו באה לו אחרי מותו. למרות שאין קשר ישיר בין אמנותה של הבת לזו של אביה, ניכר חוט מקשר ביניהם - בעיקר בסקלת הצבעים, הצהוב הדומיננטי ומשטחי הצבע הנדיבים, שיוצרים נוף מסביב לנקודת המגוז שבדיוקן.

"מעבר לנושאים האנושיים ולסצנות האישיות מבקשת רייזמן לרגש בשילובים הצבעוניים המיוחדים של ציוריה. התחושה האינטימית עוברת אל הצופה המתבונן ומכניסות אותו למרכז הציור תוך חיבור לפשטות העולה ממנו", כותבת דלל.

"הכול תלוי"

"הדמות שנעלמה מהבגד שבציורי, היא אני, שמופיעה בלבוש חדש. השתמשתי בציור כדי לצאת מעורי, מהסטודיו אל המרחב הפתוח", כותבת עמית רונן.

סדרת הציורים בתערוכתה "הכול תלוי" היא גיחה ראשונה לאמנית אחרי 21 שנה, שבהן נמנעה מלהציג את עבודותיה, מסביר האוצר ומנהל בית האמנים, אריה ברקוביץ. ב-1993 רונן חלתה בתשישות קשה והייתה רתוקה למיטתה ימים רבים. באותה עת יצאה עם משפחתה לטיול בחו"ל. לאור מצבה הבריאותי שכרה המשפחה קרוואן כדי שתוכל להשתתף בטיול כשהיא שכובה במיטה.

מתוך המגבלה הגופנית החלה לצאת מגבולות עצמה בעזרת המראות והצבעים שספגה וביטאה על הבד. ציורי הסדרה "הכול תלוי, מהווים ביטוי להלך רוחה של האמנית ולמצבה האישי, בתקופת מחלתה ולאחריה.

בית האמנים, אלחריזי 9, תל-אביב. ימים ב'-ה' 13:00-10:00, 19:00-17:00, ו-13:00-10:00, שבת 14:00-11:00. נעילת התערוכות: שבת 4.10

מעין לויצקי - מוזיאון עיצוב בבית האמנים / צילום: טליה רוזין
 מעין לויצקי - מוזיאון עיצוב בבית האמנים / צילום: טליה רוזין

ללא כותרת, 2012, שמן על בד / צילום: אסנת רייזמן בן שלום
 ללא כותרת, 2012, שמן על בד / צילום: אסנת רייזמן בן שלום

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988