תוכן מקודם
נהנים מהכתבה? מצוין.

רק רצינו לומר כי הכתבה שאתם קוראים כעת היא כתבת תוכן שיווקי. נכתבה והופקה על ידי כתבי תוכן מקצועיים בשיתוף גורם מסחרי.

אנחנו, בגלובס, מקפידים לשלב בכתבות התוכן השיווקי מידע ענייני בעל ערך מוסף, לשמור על הסטנדרטים המערכתיים המקובלים בענף ועל שקיפות מרבית.

מקווים שהצלחנו לעניין אתכם, קריאה מהנה!

חייל, תביא את הסלולרי שלך

גם לחיילים יש זכות לפרטיות, אבל הצבא מחטט להם בסלולרי

חיילים מדברים בפלאפון סלולרי /  צלם:  תמר מצפי
חיילים מדברים בפלאפון סלולרי / צלם: תמר מצפי

המשטרה הצבאית, כך פורסם, נוהגת לחטט בטלפון הסלולרי של חיילים, כאשר אלה נעצרים בגין עבירות על הוראות הצבא או עבירות אחרות. עוד פורסם כי כאשר מדובר באזרחים מן השורה, הנוהג הוא שונה, ומבקשים צו מבית משפט כדי לאפשר את הבדיקה הזו.

חיפוש בתוך מכשיר סלולרי של אדם נתפס, ובצדק, כפגיעה קשה בפרטיותו. אדם שומר היום במכשיר הנייד שלו שלל דברים, החל מהשיחות היוצאות והנכנסות, דרך התכתבויות בהודעות SMS, וואטסאפ, מסמכים כאלה או אחרים בתא הדואר האלקטרוני שלו ועד לתמונות שצילם, לעיתים במצבים אינטימיים.

לכן, ההתנהגות של שלטונות הצבא מעלה שאלה, האם מה שאסור באזרחות מותר בצבא? או במילים אחרות - האם לחיילים אין זכות לפרטיות?

כבר שנים אחדות רווחת התפיסה שטלפון סלולרי של אדם הוא, למעשה, מחשב נייד קטן. ככזה, ראוי להחיל עליו את הוראות החוק כאשר מבקשים לבצע בו חיפוש ולקבל לשם כך צו חיפוש במחשב מבית המשפט. כך נוהגות המשטרה ורשויות חקירה אחרות.

כאשר אדם לובש מדים, האשליה המיידית שנוצרת היא שכל פעולה של רשויות החוק בצבא בהקשר אליו קשורה לביטחון המדינה. ככזו, לכאורה, הכללים שראוי להחיל עליה הם שונים.

אולם, כאמור, זו אשליה, כיוון שיש להפריד בין פעולה שקשורה לביטחון המדינה - לבין אכיפת חוק רגילה במסגרת הצבא בקרב החיילים. כאשר אלה נחשדים בעבירה על החוק, מגיעות להם אותן זכויות בדיוק כמו לאזרח שנחשד בגין אותה עבירה. בין זכויות אלה נמצאת גם הזכות שלא תיפגע פרטיותם. לכן הנוהל שמתקיים בצה"ל ביחס לטלפון הסלולרי אינו חוקי.

ראוי גם לזכור כי התרת הרסן, יחד עם הקביעה כי לחייל אין זכות לפרטיות, לא תסתיים רק בפעילותה של המשטרה הצבאית. היא תמשיך גם אל שרשרת הפיקוד, תשפיע על יחסי המפקדים ביחס לפקודיהם ועלולה להוביל לאנדרלמוסיה בתחומי הצבא בכל הקשור לזכויות הפרט. לא לצבא הזה אנו מפללים.

כאשר חוק הגנת הפרטיות היה עוד בחיתוליו, הובאה לפתחו של בית המשפט העליון סוגייה ייחודית, על-ידי חייל בשם משה ועקנין. האחרון, במהלך שירותו הצבאי, נראה בולע שקיות עם סמים זמן קצר לפני מעצרו על-ידי שוטרי המשטרה הצבאית. אלה הכריחו אותו לבלוע מי מלח כדי שיקיא את השקיות והראיה נגדו תתגלה.

חוק הגנת הפרטיות הוא מהבודדים הכוללים הוראה לביטול ראיה שנלקחה תוך פגיעה בפרטיות. ועקנין טען בהליכים המשפטיים כי יש לפסול את הראיה, כלומר, את אותן שקיות סמים קטנות שפלט, מאחר שהושגה תוך פגיעה בפרטיותו.

עניינו של ועקנין התגלגל לעתירה לבג"ץ ובהמשך לדיון נוסף עליה בהרכב של 5 שופטים. אלה דנו בשאלה האם תקיפה, כמו במקרה של ועקנין, חוסה תחת חוק הגנת הפרטיות, והגיעו למסקנה שלילית, ואף קבעו כי עבירה זו כלולה במסגרת חוק העונשין.

עם זאת, אף לא אחד מהשופטים שדנו בעניין לא חשב שאם הייתה פגיעה בפרטיות, לא היה מקום לפסול את הראיה. או במילים אחרות: השופטים המכובדים של בית המשפט העליון באותה תקופה לא חשבו שמה שאסור לעשות לאזרח מהשורה, מותר לעשות לו כאשר הוא לובש מדים.

הלקח של ועקנין צריך להיות ברור לאנשי המשטרה הצבאית, וראוי יהיה אם יפסק הנוהג לפלוש לפרטיות החיילים באמצעות חיפוש לא חוקי בטלפון הסלולרי שלהם. אחרת לא נתפלא אם העניין יגיע שוב לפתחו של בג"ץ.

■ הכותב עורך דין העוסק בתחום ההגנה על המידע האישי ופרטיות.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988