עננים בשמי ברלין

בספרו החדש מציג אלדד בק תמונת מצב מבהילה של גרמניה העכשווית

גרמניה אחרת
גרמניה אחרת

התחכום שבספר מתחיל כבר בשמו: כן, גרמניה אחרת, אבל ממש לא מה שחשבתם, אחרת-אחרת. לא המדינה המערבית הדמוקרטית, הנאורה והמתקדמת, זאת עם המילקי והאנדרטאות לשואה ואנגלה מרקל הפרו-ישראלית. מתחת לחזות הנעימה והתרבותית ממשיכות לרחוש גחלים של גרמניה הישנה, העתיקה והרעה, עם עלילות הדם, עם האנטישמיות, עם הנאצים ועם הניאו-נאצים ועם הניאו-ניאו-נאצים. היינו כבר בסרט הזה, ויותר לא ניפול בפח. "גרמניה האחרת" זה לחלשים. מבחינות מסוימות, גרמניה המודרנית מבהילה אפילו יותר: כל הרעות החולות המוכרות קיימות, אך מחוזקות במיליוני מוסלמים שונאי ישראל ומכחישי שואה, החיים בגרמניה ומתרבים בקצב מבהיל.

אי-אפשר להתווכח עם בק על העובדות. יש מעט ישראלים שמכירים את גרמניה כמוהו, אחרי שישב בה 12 שנה ככתב "ידיעות אחרונות", למד את שפתה, קרא את עיתוניה, והוא שוחה בהיסטוריה ובפוליטיקה שלה, בתקשורת שלה ובתרבותה, אפילו בכדורגל שלה, באורח ראוי לציון. הוא בקיא בנתונים, מצטט מחקרים, מביא דוגמאות, מעמיק, מנומק והכי חשוב: יודע לספר סיפור. בק יורד לפרטי-פרטים בלי להיות טרחני ולא יוצק על ראש הקורא דליים של כובד, על אף הנושא. הוא כתוב היטב, קריא ומעניין מאוד.

עם זאת, תחושת המועקה הולכת וגוברת מפרק לפרק. העננים הולכים ומצטברים מעמוד לעמוד, מסיפור לאנקדוטה, עד שלאט-לאט הם מכסים את עין הספר, וחושך יורד על פני תהום. כמעט כמו הנאציזם בשנות ה-30 וה-40. כאמור, עם העובדות אי-אפשר להתווכח, אבל עם פרשנותן אולי כן.

שופט מחמיר

אין ספק שגם היום - ואתמול, ושלשום, ולא רק לפני 70 שנה - יש בגרמניה ובאירופה בכלל אנטישמיות, שבחלקה מתחפשת לאנטי-ישראליות ובחלקה לכל מיני דברים אחרים, שגם אותם מיטיב בק לנתח. אין ספק גם שכוחם של הניאו-נאצים עולה, אבל זו לא תופעה ייחודית רק לגרמניה. כוחו של הימין הקיצוני באירופה בכלל ובעולם כולו מתחזק ועולה, אפילו בישראל. אפשר גם להבין את הדור השלישי בגרמניה, שמסרב לראות בעצמו אחראי לפשעי הנאצים. גם אם כישראלים אנחנו לא מתלהבים מהמגמה הזו, נדמה לי שרבים מאתנו במקומם היו מרגישים ונוהגים כמותם, בלי שזה היה הופך אותנו לאנטישמים שמתנערים מזכר השואה ומהשלכותיה.

אבל בק הוא שופט מחמיר. הוא אורב לכל גילוי של אנטישמיות, אנטי-ישראליות או סתם כאלה שרוצים להניף את דגל גרמניה בזמן משחק כדורגל, ועט עליהם כמו ציפור טרף. חוסר האבחנה בין מקרים שראויים לזעזוע (הפרק המצוין העוסק בכפר הנאצי, סיפורו המחליא של ריינר הס, נכדו של מפקד אושוויץ, קריאות "מוות ליהודים" בהפגנות נגד ישראל), לבין חטאים קלים יחסית של טעם רע, טיפשות, בורות ולאומנות, יוצר תחושה של "זאב, זאב".

כישראלית וכיהודייה וכבת למשפחה שחלקים גדולים ממנה נספו בשואה אני יכולה להזדהות ולהבין את רגשות האיבה כנגד גרמניה, אבל חוץ מאשר תיאור דמויות של כמה צדיקים בסדום (ובראשם אנגלה מרקל), בק עושה לגרמנים כמעט מה שעושים הגרמנים (וכתבים זרים אחרים) לישראל - מתמקדים אך ורק בתיאוריה כמקום של מלחמות, דתיות גוברת ושנאת ערבים. האם אין אמת בתיאור הזה של ישראל? יש ויש. האם הוא עושה עמה צדק? התשובה ברורה מאליה.

"גרמניה, אחרת", אלדד בק, הוצאת ידיעות אחרונות, 413 עמודים.

גרמניה אחרת
 גרמניה אחרת

צרו איתנו קשר *5988