לא סקס ולא אפיל

ההצגה "חיזור גורלי" מנסה להפוך את התיאטרון לקולנוע. זה לא עובד

מתוך "חיזור גורלי" / צילום: יחצ
מתוך "חיזור גורלי" / צילום: יחצ

לא צריך תואר במינהל עסקים בשביל לזהות את המניע שעומד מאחורי העלאת "חיזור גורלי" בהבימה. ממש כמו בגל הרימייקים הקולנועיים ובגרסות ההמשך לשוברי הקופות של שנות ה-70, 80, 90, דוגמת "זיכרון גורלי", "אינסטינקט בסיסי 2", "רוקי בלבואה" או "רמבו 4", מילות המפתח השולטות הן שיווק ומכירות. זה כמובן לא מניע פסול - הגם שראויה לדיון נפרד הסוגיה האם אלה הם שיקולים שצריכים להנחות את התיאטרון הלאומי בבחירת הרפרטואר שלו - אבל לגופו של עניין, אם יש משהו שההיסטוריה הקולנועית העדכנית מלמדת הוא שהטריק הזה גם לא מוכר מי יודע מה. אחד אחרי השני, סרטי ההמשך והרימייק למיניהם נראים חיוורים אל מול שוברי הקופות העכשוויים, וגם מבחינה מסחרית, הם אינם מגרדים, במונחים ריאליים, את תחתית ההצלחה הקופתית של סרטי המקור (על ערך מוסף אמנותי אני לא מדבר - איש אינו משלה את עצמו שיש כזה).

הסיבה שההצלחה לא משוחזרת אינה נעוצה בכך ששריריו של סטאלון אינם מנופחים כעבר, וגם לא משום ששרון סטון סקסית פחות. ההצלחה אינה משוחזרת משום שהסרטים הללו היו נכונים לתקופה מסוימת ולדור מסוים של צופים. נאיבי יותר. עיקר החידוש שלהם פחות היה נעוץ במה שהם סיפרו, כמו באיך שהם סיפרו אותו. בתעוזה שהייתה שם לטלטל עם איזו סצנה מופרעת של ארנב מבושל או של פיסוק רגליים פרובוקטיבי.

כיום, כאשר סף הריגוש בכל מה שנוגע לאיך, כבר מזמן שבר את האינטרנט, מה שנשאר הוא הסיפור. וזה, ברוב הרימייקים מתגלה כמאוד מיושן וחד-ממדי ברמת השיח. זה גם המקום שבו אני מתחבר לגרסת הבימה ל"חיזור גורלי" הקולנועי, שבסופו של יום תקועה עם סטוץ שהסתבך.

חיקוי גורלי

זו העבודה הראשונה של משה קפטן תחת הטייטל החדש של במאי הבית של התיאטרון הלאומי, ויש לקוות שהיא אינה מעידה על ההמשך לבוא. שלא כמו עודד קוטלר למשל, שלא מזמן עיבד לבמה את סרט הקולנוע העכשווי "פרוסט ניקסון", ועשה זאת תוך שהוא מייצר ערך מוסף תיאטרלי בדמות הפיכת האולם כולו לסוג של אולפן הקלטות, נראה כי ב"חיזור גורלי" קפטן גמר אומר לעשות את התיאטרון הכי קולנועי שרק אפשר. זה כמובן לא אפשרי, ודאי לא כאשר הסרט הוא שהיה שם קודם. התיאטרון לא יעשה קולנוע טוב יותר מקולנוע, ולא יעזרו גם מיליון מסכי לד. איני אומר חלילה שלא הושקעה כאן מחשבה - התרגום טוב, הבמה המסתובבת אפקטיבית, המוזיקה מעודכנת ובסך הכול העסק זורם - אבל התוצאה היא חיקוי שכמעט אינו מתיימר לעשות דבר מה זולת החיקוי. כזה שהדבר הכי מקורי שניתן לומר עליו הוא שנעשה כאן דילוג של עשור מעלילה המתרחשת בשנות ה-80 אל שנות ה-90, עם סיינפלד בלופ ברקע וסלולריים דור ראשון. אגב, אם כבר מדלגים, למה לא ל-2014?

אם בכל זאת ישנה יומרה בהצגה הזאת היא נוגעת בהמחשת המשיכה המינית שהובילה לסטוץ ההרסני הזה. אקי אבני ואסנת פישמן בנעליהם של מייקל דגאלס וגלן קלוז נדרשים להביא מקרוב ובאופן משכנע את האקדח המעשן שיצדיק את ההפקה הזאת, את האש שיוצאת משליטה, את ה-Fatal Attraction כשמו הלא מתורגם של הסרט, ולסחוף אחריהם את הקהל אל חדר המיטות. זה לא קורה. אין בסצנות הסקס בין השניים טיפה של אפיל וגם לא סקס. זה בעיקר מביך ומגושם וחבל להרחיב על כך את הדיבור. הדבר הכי טוב שאפשר לומר עליהן הוא שהן נגמרות מהר.

"חיזור גורלי" מאת ג'יימס דירדן, תרגום: עידו ריקלין, בימוי: משה קפטן, הבימה

* ציון: 6

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988