מבחן הבגרות בחצר המוות

קריסת תימן אינה רק מאורע מזרח תיכוני. היא נוגעת גם להודו, פקיסטן וסין

לוחמים ליד עמדת שמירה שניזוקה שצופה על ארמון הנשיאות בתימן / צילום: רויטרס
לוחמים ליד עמדת שמירה שניזוקה שצופה על ארמון הנשיאות בתימן / צילום: רויטרס

התמוטטות המדינה התימנית סיפקה כמה הזדמנויות צילום נאות. ספנים תמירים, או אולי לא-כל-כך תמירים, אבל בהחלט מגוהצי מדים, ירדו בסולמות חבלים בכל מיני רציפים אקזוטיים, הושיטו זרועות ארוכות, והצילו פליטי-חרב. הם היו סינים, הודים ופקיסטנים.

הם עלו על חופי עדן, מוקאלה (אלמכלא, בערבית) ומוקה (אלמח'א, בערבית). אף כי הם מילאו משימה אנושית נאצלת, הם גם הזכירו לעולם, והזכירו לעצמם, שהם נמצאים בתחום האינטרסים האסטרטגיים שלהם, בעיצומו של מירוץ על שליטה ועל השפעה, שאולי לא היה כמותו מאז המאה ה-18.

איך לקרוא לו, לאגן המים הזה, המפריד את דרום אסיה מחצי האי ערב? השם המקובל, כמובן, הוא "הים הערבי", אם כי מדוע בעצם? ההודים הקדומים קראו לו "ים סינד", על שם הממלכה העתיקה בצפון חופו המזרחי (חלק מפקיסטן של ימינו); הרומאים קראו לו "ים אריתריאה", שהיה בעצם שמו היווני ("הים האדום") של ים סוף (הארץ הנקראת אריתריאה נבראה רק לפני 125 שנה, ואת שמה העניקו לה אדוניה האיטלקים).

מייקל פירסון, היסטוריון אוסטרלי של האוקיאנוס ההודי, הציע לקרוא לו "הים האפריסיאני" (Afrasian Sea), להטעים את מקומן של שתי היבשות המתחלקות בו. "הים הערבי", הוא טוען בספרו 'האוקיאנוס ההודי', "מעניק לערבים תפקיד גדול יותר ממה שראוי להם". כלפי זה אפשר להגיד, שהשם "האוקיאנוס ההודי" מעניק להודים תפקיד גדול יותר ממה שראוי להם; והערבים והפרסים יריבו לנצח על שמו של המפרץ הגדול, התקוע ביניהם. בהיעדר הסכמה חדשה, אנחנו נדבק בהסכמה הישנה, ונקרא לו כפי שקראו לו קודמינו.

"הפגזים התפוצצו מכל עבר"

אה, כן, המשחתות והסיירות ההודיות, הפקיסטניות והסיניות. הן הופיעו שם כדי לפנות כמה מאות נתינים, שמלחמת האזרחים התימנית איימה על שלומם. "הפגזים התפוצצו מכל עבר", הכריזה הכותרת הדרמטית ב"אינדיאן אקספרס". עיתוני סין פירסמו צילום של פאראמדיק סיני חובש את פצעיו של מפונה בעל צבע עור חום.

מנהל מכון מחקר אסטרטגי בבייג'ין העיר בשביעות רצון, ש"ככה מתנהגת מעצמה גדולה": ידה הארוכה מגיעה לכל מקום כדי להגן על אזרחיה. צייצן בחלופה הסינית לטוויטר הודיע, כי זו החובה הגדולה ביותר של סין לאזרחיה מעבר לים: לא סתם לחדש את דרכוניהם אחת לכמה שנים, אלא לחלץ אותם ללא פגע.

הפקיסטנים התנועעו באי-נוחות ניכרת על כורסותיהם בשבועות האחרונים. המלך החדש של ערב הסעודית ביקש מהם להצטרף אל הקואליציה הרב-ערבית, המנסה לבלום את החותים, בעלי בריתה של איראן בתימן.

פקיסטן חייבת הרבה לסעודים, כולל כסף, הרבה כסף; ראש ממשלת פקיסטן, נוואז שריף, בילה בגלות נוחה בערב הסעודית לאחר שהודח בהפיכה צבאית לפני 16 שנה. אבל לפקיסטן יש גבול ארוך ורגיש עם איראן, ויש לה מיעוט שיעי גדול מאוד, ויש לה הרבה מאוד צרות מבית. הפרלמנט הפקיסטני החליט אפוא פה אחד להישאר נייטרלי, ונוואז שריף מחה את אגלי הזיעה ממצחו. הוא הבטיח, שפקיסטן תחוש לעזרת הסעודים אם תיפול שערה אחת ויחידה מראשם, ואם מישהו יעז לתקוף את שטחם, או את מקומותיהם הקדושים.

חמישה מיליון פועלים הודים

חצי האי ערב מדגדג את בטנן של הודו ושל פקיסטן. אמנם אי אפשר לראות אותו אפילו מן הבניין הגבוה ביותר במומבאיי, אבל הוא שם, בהישג יד. הודים מכל הדתות נוסעים אליו בחיפוש עבודה. מדינות החוף המערבי של הודו תלויות במידות משתנות בתקבולים מן העובדים המהגרים. כסף סעודי ואמיראטי בונה מסגדים ומדרסות לרוב.

על-פי הערכה, חמישה מיליון הודים עובדים בחצי האי ערב, רבע מאוכלוסיית הפועלים המהגרים. יש שם יותר הודים מאשר כווייתים, או בוודאי אבו דאבים. האינטרס ההודי במה שקורה שם אינו צריך הסברים. אף על פי כן הודו העדיפה עד כה להגדיר את האינטרסים שלה בלשון כלכלה ומסחר. היא נמנעת מלדבר על פוליטיקה. אין לה עמדות מוצהרות במשברים המתחוללים כמעט בשכונת מגוריה. היא אינה נוקטת יוזמות, אינה שולחת שליחים, ואינה מארחת ועידות פיוס.

זה מצב עניינים לא טבעי, בייחוד כאשר סין התחילה לשכשכך את רגליה במים החמים של האוקיאנוס ההודי, והיא מציע לבנות נמלים ולסלול כבישים בארצות השוכנות לחופו, או מוקפות במימיו (פקיסטן, סרי לנקה, אתיופיה). גם הודו גם סין מנהלות עכשיו מירוץ חימוש לא-ישיר. לכל אחת מהן יש סיבות לחזק את כוחה הצבאי בלי קשר זו לזו. היחסים ביניהן תקינים, פחות או יותר. הן אינן אויבות, אבל הן בהחלט יריבות. סכסוך גבול רב-שנים תלוי ועומד ביניהן (הודו איבדה שטח הגדול מזה של מדינת ישראל במלחמה עם סין ב-1962).

גוג'אראטים ויהודים במוקה

ההיסטוריה הלא כל-כך רחוקה מראה מה טבעית היא תביעת בכורה הודית בים הערבי. עד בוא הבריטים, בתחילת המאה ה-19, הודים היו דומיננטיים בסחר ימי עצום-ממדים, שחברו בו עומאן ותימן, חופי מזרח אפריקה בואך מוזמביק, ואפילו ברזיל (סחר עבדים, אבוי).

חלוצי הסחר ההודי היו אנשי-עסקים ממולחים ונועזים מגוג'אראט, במערב הודו. כיום, גוג'אראט היא מדינה בפדרציה ההודית, ובראשה עמד עד לפני שנה נרנדרה מודי, ראש ממשלת הודו. הוא ניהל אותה 12 שנה, במידה לא מבוטלת של הצלחה ושל דמיון. מודי, שדילג השבוע מפאריס לברלין לאוטאווה במסע פורה ורב-צילומים, אינו חדל להתגעגע אל ימי גדולתה של הודו. לא קשה לשער מה הוא חושב על התפקיד שמילאה מדינת הבית שלו, עוד לפני שהפכה למדינה.

קהילות אמידות ומשפיעות של סוחרים גוג'אראטים התגוררו אז בכל עיר חוף בדרום ערב ובמזרח אפריקה. הם נמצאו מושווים ליהודים, גם בזכות הצלחתם הכלכלית, גם בזכות האתיקה שלהם וגם בזכות הסתגרותם הקהילתית. הם אפילו שותפו בגורל היהודים לפחות פעם אחת: בסוף המאה ה-18, האימאם של מוקה, עיר הנמל התימנית המפורסמת, ציווה לאסלם בכוח את יהודי העיר ואת הגוג'אראטים שלה - ולטבוח את כל מי שיסרבו.

מעניין שכמעט 200 שנה אחר כך, גירוש ישראלים וגירוש המוני של גוג'אראטים באו בסמיכות זמנים באוגנדה של אידי אמין. שותפות גורל, או אנקדוטה, מי יודע.

דם דרום-תימני בעורקי אסיה

הזרימה האנושית והמסחרית בין חצי האי הערב לדרום אסיה לא היתה חד-סטרית. הטריטוריה הנושאת את השם הלא-נעים "חצרמוות" (חד'רמות, בערבית) הרעיפה אלפי מהגרים על אסיה, שחשיבותם היתה גדולה לאין שיעור ממספריהם. הם עלו לעמדות השפעה יוצאות דופן במה שהאירופים קראו פעם "איי הודו המזרחית", ואנחנו קוראים אינדונזיה. דם דרום-תימני זורם בעורקיהם של הרבה מאוד אסיאנים.

חצרמוות אינה מגיעה לעתים קרובות אל הכותרות. אבל עכשיו היא מתפתחת לזירה חשובה במאבק על תימן. עיר הנמל ההיסטורית שלה, מוקאלה, נפלה בתחילת החודש בידי שלוחת חצי-האי ערב של אל קאעידה. ימים אחדים אחר כך, שבטי המדבר התעשתו, עלו על העיר במשאיות, וחזרו והשתלטו על חלקים ניכרים שלה.

חצרמוות חוזרת עכשיו, אולי, אל הצב הטרום-קולוניאלי, לפני שהבריטים ראו את עצמם נאלצים להתעניין בה. הם לא באמת התעניינו, אבל שקט בחצרמוות היה נחוץ להם כדי לנהל את עדן, עיר הנמל שבנו, סמוך לכניסה לים סוף. עדן היתה שקולה כנגד סינגפור במערך האימפריאלי הבריטי, בייחוד לאחר כריית תעלת סואץ, בתחילת השליש האחרון של המאה ה-19. היא היתה הציר שעליו סבבה הנוכחות הצבאית הבריטית במזרח התיכון.

"ללא תהילה"

שרשרת המאורעות שפירקה את בריטניה כמעט מכל נכסיה, ב-25 השנה שלאחר מלחמת העולם השניה, הכריחה אותה לוותר על עדן ב-1967. אחרון המושלים הבריטיים כתב אחר כך בזכרונותיו, שהפינוי הבריטי התנהל "ללא תהילה".

אכן, לשון המעטה אופיינית לבני דורו. הפינוי היה בעצם מחפיר. הבריטים לא התכוננו לקראתו, ולא ניסו להסדיר אותו. מלחמת אזרחים בין פלגים מרקסיסטיים הכתיבה אותו. עדן ובנותיה נפלו בידי מהפכנים קומוניסטיים, שכוננו בה מדינת משטרה, בסיוע נדיב של ברית המועצות ושל מזרח גרמניה.

בימים ההם רובנו פחדנו מלאומנים וממרקסיסטים-לניניסטים הרבה יותר ממה שפחדנו מקנאים איסלאמיסטים. סוכני מוסקבה במצרי באב אל-מנדב, שהבטיחו לסייע למהפכה הפלסטינית, נראו אז רע מאוד על המכ"ם הישראלי. מה חבל שאי אפשר להחזיר אותם.

דרום תימן לא ממש רצתה להתקיים, והתאבדה קצת יותר מ-20 שנה אחר כך, בקפיצה אל חיקה של צפון תימן. אחר כך, המהפכנים המזדקנים התחרטו, וניסו לחזור ולקפוץ החוצה. הצפון-תימנים דרסו אותם בקלות. עכשיו, במהדורה אחרת ובנסיבות אחרות, הצפון-תימנים חזרו ודחקו את הדרום-תימנים אל הקיר. רחובות עדן מכוסים גוויות והריסות. הסעודים גמרו אומר שלא להניח לה ליפול, אבל לא ברור כלל שהם יצליחו.

יום אחד, חיל משלוח הודי יבוא לעשות סדר. או חיל משלוח סיני. זה סיכוי לא מלבב, כי מי יודע מה ייצא ממנו. אבל זה עניין של ריאל-פוליטיק. ואקום בים הערבי יצטרך להתמלא. תימן - שחישוב סטטיסטי מראה, כי באמצע המאה יהיו בה יותר בני אדם מאשר בגרמניה - אינה יכולה לקרוס. קריסתה תשלח מיליוני פליטים בכל מיני כיוונים לא רצויים, ותקים לתחיה את חופי הפיראטים של המאה ה-17 וה-18.

במוקדם או במאוחר, תימן תהיה מבחן הבגרות של כמה ארצות אסיאניות, הלהוטות למקום טוב באמצע, אבל חושבות שאפשר לזכות בו רק באמצעות צמיחה כלכלית מסחררת. לא, אי אפשר, תשאלו את אמריקה, שנאלצה להגיח החוצה בדיוק לפני מאה שנה, ולהפוך למעצמת-על, אף כי לא היה חשק.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא יומן קורונה?
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988