המספרים מוכיחים: התקליטים הם לא טרנד של אספנים

מכירות שמזנקות, קלאסיקות שזוכות למהדורות מחודשות, מוזיקאים שמחפשים סמל סטטוס, יצרני מכשירים המשלבים דיגיטלי ואנלוגי, חובבי נוסטלגיה שרוצים לחזור לשורשים והיפסטרים שהיו שם "לפני שזה היה מגניב"

תקליט ויניל / צילום: כפיר זיו
תקליט ויניל / צילום: כפיר זיו

אלעד אייזנשטיין היה בן 8 כשנתקל לראשונה בתקליטים. כיום הוא בן 33, כך שכבר אז הם נחשבו למדיה גוועת, אם לא גמורה לגמרי. "נסעתי עם חברים על סקייטבורד בנתניה, ונתקלנו בערימת תקליטים ענקית שמישהו זרק", הוא משחזר. "לא היה לאף אחד מאיתנו מושג מה זה בכלל. לקחתי כמה מהם ותליתי על הקיר בחדר, כי זה היה יפה בעיניי. לא היה לי מושג שמנגנים מזה מוזיקה".

מאז ועד היום, אייזנשטיין אוסף תקליטים במסירות, שהפכה למחויבות של ממש כשהגיע לשנות ה-20 לחייו: "כשאני התחלתי לאסוף זה היה עיסוק מאוד מצומצם. היו אז מעט מאוד אספנים, היו מעט מאוד חנויות בישראל, וגם e-Bay לא היה מפותח בתחום הזה כפי שהוא היום. מה שכן היו באותה תקופה הם ירידים של מכירות תקליטים שהתקיימו מפעם לפעם.

"לפני כשנתיים וחצי, אחרי שביקרתי באחד הירידים, הקמתי בפייסבוק קבוצה בשם 'חולי תקליטים בישראל - התאחדו!', מתוך רצון שיהיה לנו מקום להיפגש בו ולדבר בו בין יריד ליריד. היום יש בקבוצה הזו כמעט 4,000 חברים".

לפני חודש וחצי, אייזנשטיין ושותפו גיא גרינברג פתחו את "ביטניק", חנות תקליטים הממוקמת בירכתי בניין מגורים בדרום תל-אביב. רוב התקליטים בחנות נמכרים בסכומים של כמה עשרות שקלים. פה ושם אפשר גם למצוא כאלה שנמכרים בכ-1,000 שקל ליחידה.

זה אמור להיות הרגע שבו אנחנו מציינים את הסיכון שלוקחים יזמים מסוגם של אייזנשטיין וגרינברג, או משבחים את האומץ שלהם להפוך תחביב לביזנס, או מתמוגגים מהנוסטלגיה שאופפת את החנות הקטנה שלהם - אבל האמת היא שמדובר במהלך עסקי מתבקש למדי, וגם לא מפתיע במיוחד: העדנה שזוכים לה תקליטי הוויניל בשנים האחרונות היא עובדה בשטח כבר כמה זמן. מה שקרה לאחרונה זה שהמספרים התחילו לזרום - והם נאים למדי.

צרו איתנו קשר *5988