גשר בארץ הפלאות

גרסת תיאטרון גשר ל"אליסה בארץ הפלאות": חוויית תיאטרון שלמה ומרשימה

מתוך אליס בארץ הפלאות / צילום: יחצ דניאל קמינסקי
מתוך אליס בארץ הפלאות / צילום: יחצ דניאל קמינסקי

משהו טוב עובר על תיאטרון גשר. אם במשך השנים הוא זוהה בעיקר עם עבודתו של הבמאי והמנהל האמנותי יבגני אריה, הרי שהרפרטואר כבר אינו מופע של איש אחד, מוכשר ככל שיהיה. רק לאחרונה, לנה קריינדלין תרמה את פרשנותה היצרית ל"אותלו", יחזקאל לזרוב טלטל את הקהל עם עיבוד פורץ דרך ל"נופל מחוץ לזמן" על-פי דויד גרוסמן, וגם שיר גולדברג הביאה את הטאץ' האסתטי שלה להצגת הילדים "מסעדות אודיאוס" מאת רועי חן.

לשיאו (הזמני לפחות), של התהליך מגיע גשר עם "אליס". הצגה שכמיטב המסורת שהנחיל אריה, היא הרבה יותר מהצגה - מדובר באירוע. הפעם המושכות בידיו האולטרה יצירתיות של לזרוב, וזה אינו מכזיב. מדובר בהצגה שלפני הכול היא חוויה אסתטית, עם במה שאינה חדלה מלהפתיע, לרגש וגם לזעזע. יבגני אריה, שמשקיף כמנהל האמנותי, יכול לרשום לעצמו וי גדול: הדנ"א שלו הושרש.לזרוב, שתופס את החלל כמו היה בד קנבס למשוך עליו במכחולו, מקבל את הקהל שלו עם במה עירומה, מוארת בכחול ועם הטייה אופטית המעניקה לה פרספקטיבה של אופק.

זה מאוד מרשים, מכשף כמעט, ורק משתפר והולך. מעומק האוקיינוס ועד לעומק התודעה, שמאדימה ככל שמתפתלת והולכת העלילה. עבודת המולטי-מדיה שביים לזרוב היא מלאכת מחשבת, ולצדה אנסמבל שחקנים נפלא, ישוב בשורה הראשונה, עולה לבצע את תפקידו ואז גם חוזר למושבו. תצוגה ששואבת לא מעט מתפיסת התיאטרון של ברכט; עם אותו ניכור מפורסם שהוא מייצר בקרב הצופים כלפי הדמויות.

אליס כפול שלוש

וניכור הוא כנראה רכיב הכרחי כאשר מדובר בהתמודדות עם העלילה הפסיכדלית שחיבר רועי חן בהשראת כתביו של לואיס קרול; כי איך אפשר להזדהות עם מי מהדמויות כאשר על הבמה מאורעות קשים כל כך ממעמקי נפשו הסוערת של הסופר. אונס, רצח, פדופיליה, נפש שסועה - חן ולזרוב לקחו את הדמויות, ההזויות בפני עצמן, מאליסה בארץ הפלאות המוכרת מספרי הילדים, והפכו אותן למרכיבות את עלילותיה של אליס בארץ הזוועות.

הצגה קשה, שפוצעת את הנפש, ובאופן בלתי נשלט, גם כזאת שאינה מאפשרת להוריד ממנה את העיניים, למרות הכול. הכובען המטורלל הופך לאנס, טווידל די וטווידל דם לצמד פסיכופטים, וגם המפטי-דמפטי כאן, על החומה. אבל מעל לכל זו אליס; ליתר דיוק שלוש האליסות, שכן לזרוב וחן מחלקים את חייה של אליס לידל לשלוש מערכות, ובכל אחת מוגשת אליס בגיל אחר, כשהפצעים הנפשיים של הקודמות לה, ניכרים גם בה.

ראשונה היא בר שדה להיות אליס הילדה. לוליטה שמתפתה לחיבתו של הפרופסור המבוגר אליה. האיש, בהתכתבות עם דמותו של קרול עצמו, מצלם אותה, נכנס לתודעתה, ומעתה הוא "הפרש הלבן" של חייה.

דווקא פרש השחמט שאמור לשמור עליה, על המלכה, הוא שפוגע בה - מצלק אותה, ולזרוב שלוקח את הצופה למסע חייה עם אליס הנערה (נטע שפיגלמן), ועם אליס האישה (אפרת בן-צור, שגם אמונה על המוזיקה הנפלאה בהצגה), לא חוסך מהקהל שלו את ההשלכות.

לזרוב הביא להצגה הזאת את שלל איכויותיו לרבות את אלה הכרואוגרפיות וכמה מהתמונות הן פשוט יפות לצפייה. כאילו פשוטות, אבל כל-כך לא. תצוגת המשחק איכותית - משלוש האליסות, שמשלימות זו את זו לאחת, ועם תמונה נהדרת לקראת סיום, ולאחר מכן עם הצוות שסובב.

דורון תבורי בעוד תפקיד מיוחד כל-כך בדמותו של הפרש הלבן, אלכסנדר סנדרוביץ' בתפקיד מקסים כהמפטי-דמפטי, פאולו א. מואורה בצמד תפקידים חייתיים, ואפשר היה להמשיך. גם אליס נופלת מחוץ לזמן, והקהל זוכה לתיאטרון מודרני ובמיטבו.

"אליס" מאת רועי חן ובהשראת כתבי לואיס קרול, בימוי: יחזקאל לזרוב, תיאטרון גשר.

* ציון: 10

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988