לא חיילים של השלטון

אמנות לא אמורה לבדר את הציבור, והממסד לא אמור להיות מרוצה ממנה

מירי רגב / צילום: תמר מצפי
מירי רגב / צילום: תמר מצפי

"כמו שלא יעלה על הדעת שחיילים יסרבו לשרת בצה"ל מכל סיבה שהיא, גם מצפונית וגם ערכית, לא יעלה על הדעת שאמן יחליט איפה הוא מופיע ואיפה הוא לא מופיע".

"תפסיקו לצעוק כל הזמן 'חופש הביטוי'".

שתי האמירות הללו של רני רהב, הדובר מטעם עצמו לענייני היום, מגלמות בתוכן את כל מה שאנשי השררה במדינת ישראל של שנת 2015 (וכנראה גם במרבית המדינות לאורך רוב ההיסטוריה) לא מבינים לגבי תרבות ואמנות.

אמנות לא אמורה לבדר את ההמונים. היא לא לחם ושעשועים, כפי שמאמינה שרת התרבות מירי רגב. תפקידה אינו "לכבוש את היצר", ותפקידם של האמנים אינו "לחזור לחיות בהרמוניה", כפי שמאמין רהב. אמנים הם לא חיילים של השלטון, כפי שמשתמע מדבריו, ואין לפגוע ולנקום בהם בשל דעותיהם הפוליטיות.

אמנות אמורה לעורר פרובוקציות. היא אמורה לעודד מחשבה שונה וביקורתית. אמנות טובה מביטה על המציאות ומציעה אפשרויות אחרות, שונות, אפשריות יותר ופחות, אך בהחלט אפשרויות שאינן מתגשמות בהכרח בהווה.

ותפקידו של הממסד הוא לא להיות מרוצה - או לא - מתוכן האמנות שיוצרים נתיניו. הוא כן אמור להיות מרוצה מעצם העובדה שאזרחיו יוצרים אמנות - זה סימן חיובי לתרבות, לפריחה מחשבתית, לאפשרות שבכלל ניתן ליצור אמנות במדינה - וזה אינו דבר מובן מאליו כלל.

ירצה לממן תרבות ואמנות - יממן. לא ירצה - לא יממן. אולם הקריטריונים לא צריכים ולא יכולים להיות מבוססים על נטייה פוליטית. מימון תרבותי צריך להיות שווה לכולם - גברים, נשים, אשכנזים, מזרחים, אתיופים, ערבים, דתיים וחילונים, שמאלנים וימנים. או לכולם, או לאף אחד.

אם הסרט על יגאל עמיר לא מעודד לרצוח ראש ממשלה - יש לו מקום. וכך גם לסרט המבוסס על סיפור שכתב המפגע המורשע ווליד דקה.

ההתמקדות בדברים מתריסים שאמן כזה או אחר אומר לא צריכה לתפוס את תשומת-הלב המוגזמת הזו. לא כשעמיר בניון אומר אותם ולא כשעודד קוטלר. זה רק מסיט את הדיון מהמהות שלו - האפשרות של אמנים ליצור כאן אמנות שאינה תלויה בחשש שלהם מהכיס (המכווץ גם ככה) של הממשל.

ובכל זאת, באקלים הנוכחי, ארשה לעצמי לחלוק עצה עם האמנים במדינת ישראל: כתבו ספרים, ביימו הצגות, צלמו סרטים - ואל תחשבו על תקציב משרד התרבות. עדיפה תרבות מחתרתית ואלטרנטיבית על פני תרבות מתוקצבת שתצטרך ללקק לחלונות הגבוהים. ירצו לתת - יתנו, לא ירצו - לא יתנו, אבל הדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא שאמנים יחשבו פעמיים אם להשקיע ביצירה, רק כי ייתכן שהיא לא תתוקצב.

לתפארת המדינה והלאום

חנוך לוין סיכם זאת היטב, כשמחזה שכתב, "מלכת אמבטיה" (אחת העבודות הפוליטיות המבריקות שנכתבו כאן), נפסל להצגה עוד בשנות השבעים:

"כבוד שר הביטחון, ראשי מועצות עירוניות, אישי ציבור ומעלה, כתבי עיתונות, רדיו וטלוויזיה, מורי ורבותי,

בוש ונכלם, ויחד עם זאת אסיר תודה, עומד אני בפניכם היום. מאמציכם הכנים והבלתי נלאים להורדת הצגת "מלכת אמבטיה" פקחו את עיני וגרמו לי שאהרהר שנית במה שכתבתי. עתה, עם הורדת ההצגה מעל בימת תיאטרון הקאמרי, יכול אני להודות בראש מורכן: שגיתי. ניצלתי את עקרונות הדמוקרטיה והחופש על מנת לערער את מורל הציבור, לחרף ולגדף מערכות ישראל ולזרוע איבה ומבוכה בקרב אומה מלוכדת; וכל זאת תוך שימוש במילים בנאליות המעידות על הפרעותי הנפשיות.

אני חוזר בי מכל מילה ותג שכתבתי. הריני מבקש מכם, בשפל קול, ליחס את משוגותי לגילי הצעיר ולחינוך הקלוקל שקיבלתי בבית הורי.

ועם בקשת הסליחה, אני מוסיף לקוות כי תינתן לי עוד הזדמנות נוספת להוכיח עצמי בעבודה פרודוקטיבית כאזרח מועיל מן השורה - לתפארת המדינה והלאום.

חנוך לוין,

תת-מחזאי".

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988