איך לידה משפיעה על האב הטרי - ומה יש לעשות בנידון

חוקרים מתחומים שונים הגיעו לאחרונה למסקנה שהחברה לא מתייחסת ברצינות מספקת לאבות טריים מבולבלים שלא יודעים איך לעכל את השינוי הדרמטי בחייהם ■ למה חשוב לטפל בהם ואיך משנה הקשר בין הילד לאב את המוח של שניהם

הריון / צילום: shutterstock
הריון / צילום: shutterstock

"אוי, מסכנים", אמרו לי באירוניה נשים ששמעו שאני עומדת לכתוב על מצוקתם של אבות טריים, כי הרי מהו קושי של גברים אחרי לידה לעומת הקשיים של האם הטרייה. אבל מתברר שיש כמה חוקרים הסבורים שהיחס הזה אינו מוצדק והגיע הזמן להכיר בכך שאבות טריים עוברים שינויים מפליגים בתפיסת העצמי ובחוויה האישית שלהם, אפילו אם השינויים אלה אינם נראים לעין, אין להם בסיס הורמונלי (לפחות לא חזק כמו אצל הנשים) והם גם לא על רקע לוגיסטי (אצל גברים היומיום נותר דומה יותר לזה של "חייהם הקודמים").

אותם חוקרים, שידברו על הנושא בכנס "קשר אב-תינוק בחודשי החיים הראשונים", מאמינים שעם ההכרה בקושי יתפתחו מערכי תמיכה חסרים ולבסוף זה יהיה גם לטובת הקשר עם הילדים. הכנס, שעורך המכון לגיל הינקות בראשות יעל סגל, יתקיים במרכז הבין-תחומי בהרצליה ב-28 ביוני.

מעורבות: כשהציפיות מתנגשות במציאות

"לפני שמונה שנים הפכתי לאב והרגשתי שהחוויה הזאת מאוד דרמטית", מספר ד"ר רועי אסטליין, חוקר ומרצה בביה"ס לפסיכולוגיה במרכז הבין-תחומי ובמכון לגיל ינקות. "מבט על המשפחות שסביבי גילה לי שאבות נשארים די בצד עם החוויות שלהם, ואין להם ערוצים לפנות אליהם בשאלות פרקטיות או רגשיות. הם גם מקבלים מסרים כמו 'אתם צריכים לתמוך בבת הזוג, ואם היא תהיה בסדר הכול יהיה בסדר".

השאלות היו כל כך בוערות, עד שהן הובילו את אסטליין להסבה מקצועית והוא פנה לדוקטורט בארה"ב. במחקרו הוא שאל: "איך אבות מייצרים את הזהות האבהית שלהם, אילו כוחות משפיעים על הזהות הזו וכיצד היא משפיעה על החוויה ההורית והזוגית". המחקר כלל ראיונות עם זוגות ולאחר מכן עם אבות בנפרד, בטווח זמן שבין טרום הלידה ועד שישה חודשים אחריה.

"ראיתי את הציפייה, וכן את ההתגשמות או לרוב האי-התגשמות של הציפייה", הוא אומר. "הדבר היה נכון בעיקר לאבות שציפו להיות מעורבים מאוד ובעלי השפעה בגידול הילד. מדובר לרוב באבות שרמות ההשכלה, ההכנסה והמודעות שלהם גבוהות יותר והם חשו שיש גם ציפייה חברתית שהם יהיו מעורבים יותר".

בפועל, אומר אסטליין, "רבים מאותם אבות הרגישו שהם אינם מתחברים במהירות רבה כל כך לתינוק, אינם כמהים כל כך לטפל בו, וגם לא יודעים איך לעשות זאת. בנוסף, הם הרגישו שגם בת הזוג לא אפשרה להם להיות מעורבים ושבסופו של דבר הסביבה משדרת להם, 'לא, זה לא התפקיד שלך, אתה לא יודע'. למשל הסבתות, שהיו דומיננטיות מאוד בחלק המחקר שנערך בישראל, אך גם בארה"ב". לדבריו, האבות הרגישו קושי, אכזבה מעצמם, תחושת החמצה, וחלקם התחילו לברוח לעבודה. "אגב, בקורסי הכנה ללידה האב נוכח, אף שהוא לא יולד, והוא מגיע לרוב הבדיקות בהיריון, אבל פתאום בטיפת חלב בכלל לא סופרים אותו. יש פער גם מבחינת המערכת, לפני ואחרי הלידה", אומר אסטליין.

לדברי אסטליין, אבות השמיעו טענות כמו "גנבו לנו את החיים". ברובד המודע ביקשו האבות לומר שהם אינם יכולים לעשות דברים שקודם לכן יכלו לעשות, אבל נבירה ברובד הפחות מודע גילתה שמסתתרת מאחורי הטענות הללו גם תחושה שנטלו מהם את הזהות הקודמת בלי להציע זהות קוהרנטית חדשה. "למשל, הם בעצם כן יכולים, לוגיסטית, לפגוש חברים, אבל מרגישים שאסור להם. הם היו מתוסכלים מכך שלא יכלו לעשות לא את זה ולא את זה. מצד אחד אמרו להם להיות מעורבים במשפחה ומצד אחר פתאום הם המפרנס העיקרי, אולי היחיד, אז החרדה הכלכלית גוברת. והחברים, שלא כולם הורים, מצפים מהם להמשיך לתפקד כחברים. מנשים מצפים לזה פחות", אומר אסטליין.

"לעומת הקבוצה הזאת, אבות שאמרו מראש שהם ייתנו לאמא ולסבתות להוביל דיווחו פחות על פער בתפיסה העצמית ועל בלבול. הם כן דיווחו על קשיים - למשל שקשה להם לא לישון ושהתינוק מציק להם ושבת הזוג שלהם נסערת כל הזמן, קשיים שהפתיעו אותם בעוצמותיהם - אבל הם נטו פחות לאכזבה במישור האישי ועל פניו זוגות כאלה תפקדו באופן טוב יותר".

- היו גם זוגות שבהם האב התכוון להיות מעורב וזה הצליח?

"כן, וכשזה הצליח, הן הודות לחיבור רגשי מהיר יותר של האב לילד והן משום שהאם והסביבה אפשרו לאב להיות מעורב, הייתה שביעות רצון גבוהה לאבות גם מהאבהות שלהם, גם מהקשר עם התינוק וגם מהקשר הזוגי".

- במקרים שבהם האב התכוון להיות מעורב אך בפועל זה לא קרה, איך האם קיבלה את זה?

"קיבלה את זה. היו מעט זוגות, אבל לא מספיק לסטטיסטיקה, שבהם האם חוותה תסכול גדול מאוד מהאב, תפסה את האבהות שלו כלא טובה עד כדי פגיעה בזוגיות. רוב הנשים קיבלו את זה שהאב פחות מעורב, ולפעמים אף באופן לא מודע מנעו את המעורבות שלו".

- מה תפקיד התקשורת ביצירת בלבול הזהויות הזה?

"יש מעט מאוד ספרי הדרכה לאבות שבדרך, וגם אלה שקיימים הם תמיד הומוריסטיים, משועשעים, ובכך הם שוב מפחיתים מהלגיטימציה להכיר בעניין כרציני ואף קשה. הספרים הללו, וגם תוכניות טלוויזיה וסרטים בנושא, מציגים את הבלבול הזה בזהויות באופן שמקבע אותו. נוצר מצב שבו הציפייה הקוהרנטית היחידה היא שתהיה מבולבל".

- איך משנים את המצב הזה?

"עקבנו אחרי הזוגות עד שהתינוקות היו בני חצי שנה, ואצל חלק מהאבות המבולבלים ראינו שבהדרגה מתחילה איזושהי התמזגות בין הזהויות והתמתנה מעט תחושת האי-ודאות. יצוין שהם דיברו יותר על 'קבלת המצב' ופחות על פתרון באופן שרצוי להם. הם עדיין היו מבולבלים, אבל במידה שהעיקה עליהם קצת פחות. אחד המשתנים שהשפיעו לטובה היה רמת התקשורת בין בני הזוג והיכולת לנהל קונפליקט באופן קונסטרוקטיבי. אנחנו מקווים שאם ייווצרו מקומות חברתיים וטיפוליים שבהם יהיה לגיטימי לאבות לדון בבלבול שלהם, יהיה להם קל יותר".

"לחגוג את האב"

טסה ברדון, ראש התוכנית "פסיכותרפיית הורה-תינוק" במרכז אנה פרויד בלונדון ופרופ' נלווה באוניברסיטת ויטווטרסרנד בדרום אפריקה, פיתחה תוכנית טיפולית לתמיכה באימהות המתקשות ליצור קשר עם התינוק בגיל ינקות, וכעת היא מנסה להתמקד באותה מידה גם באבות ולספק את התמיכה שאסטליין מדבר עליה.

לדבריה ההשקעה הזאת גם משתלמת כלכלית לחברה. "מחקרים כלכליים על החזר ההשקעה בגיל הרך מראים שעל כל דולר של השקעה בתוכניות תמיכה שונות בגיל הרך נקבל החזר של 4-9 דולרים, מבחינת הפרודוקטיביות של התינוק כשיהיה בגיר בחברה והפחתת הסיכון שיזדקק לתמיכה של מערכות הרווחה והבריאות לסוגיהן", היא אומרת.

הגישה הטיפולית שפיתחה ברדון מעודדת את האם לחוש אמפתיה רבה יותר לתינוק. "בדקנו אם כאשר התינוק בוכה, האם רואה בבכי שלו רק עניין פונקציונלי (רעב, עייפות) או שהיא חושבת על מניעים כמו 'הוא פוחד, הוא בודד'", מספרת ברדון, "האם היא אומרת 'האכלתי אותך כבר, ואתה בוכה שוב. מדוע?', או 'כבר האכלתי אותך! מה אתה בוכה?!'". הטיפול עצמו, בניגוד לגישות פסיכולוגיות ותיקות יותר, מבוסס על תצפית בזמן אמת ביחסי האם והילד, והמטפל מתייחס לתינוק ולצרכיו כאילו היה גם הוא מטופל שלו.

המהפך שעברה התוכנית שלה הגיע לאחר שנתקלה בסקר שהראה כי האבות ממודרים מתוכניות ההתערבות הקלינית, אבל הראה גם שיש שונות רבה בין התוכניות במידת השיתוף של האב, "כך שזו לא גזירה משמים אלא עניין שתלוי מאוד ביחס של המטפל. חשבתי לעצמי, מעולם לא אמרנו שאנחנו לא מקבלים לתוכנית אבות, אבל בפועל באו אימהות". ברדון יצאה לשנות את המצב.

"ביקשנו מנשים שיגיעו עם האב, אבל עדיין ראינו שבן הזוג מגיע כמלווה של האישה. זה לא אומר שהאבות הללו היו לא מעורבים. לפעמים להפך, אימהות אמרו, 'הוא נותן לילד ולי אין מה לתת לילד', הייתה איזו אידיאליזציה של האב, וזה שוב לא אפשר לנו לעבוד עמו כי הוא היה במקום מצומצם. הבנתי שכדי לעבוד עם האם והאב יחד, עליי להתאים את כל המסגרות התיאורטיות שעבדתי איתן".

- מה למשל?

"הטיפול שלנו שאב רבות מהתיאוריות של ויניקוט, שבאמת נכנס לחוויה של התינוק והאם בניואנסים דקים וברגישות עצומה, אך הוא מתאר את האב כ'ידיים ארוכות שמחבקות את האם והתינוק ושומרות עליהם מהעולם החיצוני כדי לאפשר להם להיקשר', ולא ניתן לו תפקיד בקשר עצמו. האסכולה האירופית והלטינית בפסיכולוגיה ראו את האב כ'סדר הראשוני בעולם', מי שמתווך את המשמעת הבין-דורית בעולם. אבל התיאורים הללו נראו לי לא מספקים ולא עדכניים, ולכן הרחבתי בקריאת מחקרים של אנתרופולוגים שחקרו קהילות שבהן תפקידו של האב היה מרכזי יותר".

- ואיך אתם מטפלים באבות?

"האב הוא הלקוח שלי בדיוק כמו האם והתינוק. אנחנו שואלים את האב מפורשות מה שלומו ומהן תחושותיו. יש לאבות רבים חרדות שאם לא יהיו חזקים ויתמודדו עם המצב תקרה קטסטרופה ולא יהיה אף אחד שיחזיק את הבית. עצם זה שאפשר לדבר על זה או לומר שנחשוב על זה ונדבר על זה שוב בעוד שבוע, זה אומר שנחיה את השבוע. לא תהיה קטסטרופה השבוע. אנחנו יוצרים שפה שיש בה מילים לרגשות - גם של שני ההורים וגם של התינוק. כך נבנית מערכת משפחתית שבה מכירים בכך שלהתנהגות יש משמעות רגשית והשלכות רגשיות, ושזה נכון לכולם".

- האם תפקיד האב היום במשפחה הוא חדש או שפשוט התעלמנו ממנו עד כה?

"גדלתי בדור של חלוקת עבודה מסורתית, ופתאום אני רואה גברים יושבים על הרצפה ומחליפים חיתול, מחזיקים את התינוק, ואני מתפלאת איך בתוך דור אחד דברים השתנו כל כך, ואני חושבת שלא הגיוני שיהיה שינוי כזה אלא אם כן יש לו בסיס טבעי, יותר מכפי שחשבנו בעבר.

"התפקידים של האב והאם עדיין יכולים להיות קצת שונים, וזה בסדר ואפילו מוסיף. למשל, מחוות של אבות לילדיהם יכולות להיות הרבה פחות מעודנות, למשל הם זורקים באוויר ותופסים, או שואגים עליהם כמו אריה, אבל זה לא נובע מעוינות לתינוק אלא בכוונה להשתעשע. אם שמתייחסת לתינוק באותו אופן עשויה להפחיד אותו, אבל כשאביו יעשה זאת זה לא יפחיד אותו. התגובה הזאת היא מוצדקת; מחקרים אכן הראו שכשהאם נוהגת כך זה נובע מעוינות מוסווית, ולא כך אצל האב.

"צריך לחגוג את האב, להכיר במקומו אצל הילד וגם להכיר בקשיים שלו. ילדים אף פעם לא מוותרים על האב. אפילו אבות נוטשים או אבות שלא היו במשפחה מעולם זוכים לייצוג פנטסטי אצל הילד".

חוויה שמשנה את המוח

רות פלדמן, פרופסור במחלקה לפסיכולוגיה ובמרכז לחקר המוח, מנהלת הקליניקה לגיל הרך באוניברסיטת בר אילן ופרופסור נלווה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ייל, חוקרת את ההתקשרות בין הורים לילדים מנקודת מבט ביולוגית: איך היא תורמת להתפתחות המוח של האב והאם ולהתפתחות מוחו של הילד.

היא התפרסמה בעבר הודות למחקריה שהראו כי המוח האבהי מפריש את הורמון ה"אהבה" אוקסיטוצין בתגובה למגע עם התינוק ולטיפול בו, וכך יכול להיווצר קשר קרוב במסלול עוקף, לעומת הקשר עם האם שמותנע בשינויים הורמונליים שהיא עוברת בהיריון, בלידה ובהנקה. פלדמן גם מצאה שאצל זוגות הומוסקסואלים שבהם אחד האבות הוא המטפל העיקרי ואין נוכחות של אם, המוח של האב מתפתח במסלולים שעד כה נהוג היה לחשוב שהם בלעדיים לאמהות.

לדברי פלדמן, ההשפעה הביולוגית של הקשר ילד-אבא בשנות החיים הראשונות יכולה להיות משמעותית מאוד והיא יכולה גם להיות לא משמעותית כלל, זה תלוי באינטראקציה. "אבות שנשארים בעבודה עד שתים עשרה בלילה אינם מפרישים את ההורמונים הקשורים להתפתחות הקשר הבין-אישי, ולכן המוח שלהם אינו מפתח את המעגלים המוחיים המאפיינים אבהות; הם אינם 'מתחווטים' להיות אבות. הם לא בהכרח יפתחו דיכאון אחרי לידה, כמו אימהות, אבל הם פשוט לא ייצרו את המסלולים האלה".

- יש חלון הזדמנויות חד-פעמי או שניתן "לחווט" אבא גם כשהילד בן חמש?

"מהמחקר שלנו על ההשפעה של קשר טוב על ההורות, המסקנה היא בהחלט שיש תקופה של ינקות שבה מוח האב יכול להגיב לילד ואחרי כן התגובה היא מתונה יותר. מבחינת הילד זה ברור שיש תקופה בינקות שבה הקשר האבהי משפיע על התפתחות המוח שלו באופן שלא ניתן לשחזר בגיל מאוחר יותר".

במחקרי אורך שביצעה, בחנה פלדמן את השפעת הקשר בין הורים לילדים בינקות על חייהם של הילדים עד גיל הנעורים. "נמצא שלקשר טוב ובריא עם האב יש השפעה על מידת האגרסיות ועל היכולת לפתור קונפליקטים", היא אומרת. "לעומת זאת, קשר טוב עם האם ניבא יותר את היכולת לשמוח עם חבר, לתכנן דברים מהנים. בקרוב נראה את הילדים שוב בגיל 20, ונבחן את הקשר שלהם עם בני זוג, למי שיש, ובמסגרות השונות".

מחקר האורך של פלדמן החל ב-1996 עם שלוש קבוצות משתתפים - יהודים, ערבים, ישראלים ופלסטינים תושבי רמאללה. הזרוע האחרונה של המחקר לא הצליחה לשרוד את התהפוכות הפוליטות וכבר לא ניתן היה לעקוב אחרי הילדים בגיל הנעורים. עם זאת, לגבי הממצאים עד גיל 5 אומרת פלדמן:

"גילינו הבדלים בסוג הקשר בין אם וילד ואב וילד בין התרבויות. בתרבויות הערביות קשר טוב התבסס יותר על תבניות של מגע ואילו בחברה היהודית הדגש היה יותר על מבע והצגה של חפצים, אבל הממצא שהיה חוצה תרבויות הוא שלא משנה מהי תבנית הקשר, ככל שהאבות היו רגישים יותר בינקות, התייחסו לילדים בכבוד והאווירה בבית הייתה יותר טובה, כך לילד היו יותר יכולות ויסות עצמי והתנהלות חברתית בגן ובגיל הנעורים".

פלדמן מייעצת היום לבתי סוהר לגבי הקשר בין אסירים לילדיהם. "אנחנו רוצים ליצור מצב שבו האב הכלוא יכיר את הילד", היא אומרת, "הרי מאוד ברור היום שאמא אסירה צריכה להיות עם התינוק שלה עד גיל שנתיים, אבל לא נהוג לחשוב על האב. המחקרים שלנו מראים שכדאי ליצור מצבים קבועים שבהם אב וילד נפגשים, הן כדי ליצור התנהגות מווסתת חברתית אצל הילד, והן כדי שהמוח של האב יתחווט. זה תמריץ בעל ערך שיקומי ראשון במעלה".

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988