היסטוריה של אלימות

אילן רונן חוזר אל המלך התנ"כי "יהוא" בביצוע מצוין ורלבנטי מתמיד

מתוך יהוא / צילום: ז'ראר אלון  יחצ
מתוך יהוא / צילום: ז'ראר אלון יחצ

את המחשבה לחזור אל המלך "יהוא" מאת גלעד עברון, שעלה בתיאטרון הבימה ב-1992, קיבל המנהל האמנותי אילן רונן, בקיץ האחרון בעקבות מבצע "צוק איתן" וגלי האלימות שרק מתעצמים והולכים בשנים האחרונות. "האם אנחנו מחוסנים מההשפעה של האלימות הזו סביבנו והאלימות שכנגד שאנו נדרשים להפעיל כדי להגן על אזרחינו?", הוא שואל בתוכניית ההצגה. "האם האלימות הזו לא עשויה לפרוץ בתוכנו ולקרוע את החברה הישראלית לגזרים?".

התשובות, ובהינתן הדם הרע שזורם ברשתות החברתיות, בפרט מאז הבחירות האחרונות, צריכות להדאיג את כל מי שהמדינה הזאת יקרה לו. דינו של הכוח להשחית, אז ומאז - ועברון, ש"יהוא" היה מחזהו השני (ולימים זכה גם בפרס מחזאי השנה על "יוליסס על בקבוקים"), נתלה באילנות כה גבוהים, עד שגם "הפטריוטים" לא יוכלו להישאר אדישים אליו. הוא מתחקה אחר המקורות השייקספיריים של עם הספר - מלכים ב', פרקים ט' וי', וכמו היה זה שילוב קטלני בין מקבת' לריצ'רד השלישי, עברון מייצר אלגוריה מדממת לחיינו אנו.

בממלכת ישראל שולט המלך יהורם מבית אחאב. יהוא, מפקד הלוחמים בשומרון, מבסס את מעמדו באמצעות דיכוי ההתקוממויות בכפרים הארמיים, ועושה זאת בפראיות, תוך שהוא אינו בוחל באמצעים. הוא מובא למשפט על-ידי מפקד הצבא בישראל, אולם אז נשבה ברוח הקרב היצרית של יהוא, ראש השרים זיף וחונן אותו. זיף משוכנע שבכליו לאלף את האריה, אולם עד מהרה קם הגולם על יוצרו - יהוא תופס את המלוכה ומוחק באכזריות כל זכר לבית אחאב.

תמונות אסתטיות

את ההצגה בוחר רונן להעלות במרתף של הבימה - אולם נהדר ושלא כמו אלה שמעליו, כמעט שאף פעם אינו מגיש תוצאה מאכזבת. רונן משתמש בו כזירה ולמן תמונת הפתיחה, שבה מובא אל זיף יהוא האזוק, רונן מייצר תנופה שאינה עוזבת את ההצגה המצוינת הזאת לרגע. חוויה עוצמתית ושואבת, שנובעת הן מאיכות המחזה והן מאיכות הגשתו - ורונן, בעזרתם של ניב מנור על התפאורה ומירי לזר על התנועה המאוד ראויה לציון, מייצר תמונות אסתטיות ומלאות משמעות בזו אחר זו. וישנם כמובן השחקנים, בליהוק משובח. גיל פרנק בתפקיד יהוא, מביא אליו את הפראיות המקבתית, שזיכתה אותו בשנה שעברה בפרס שחקן השנה. פרנק מגיש את התפקיד בצורה פנטסטית, וכאשר מתחולל הרגע שבו עליו להיות יותר ריצ'רד השלישי מאשר מקבת - הווה אומר פוליטיקאי ציני שהורג בשלט רחוק ולא עוד הפרא האידיאליסט שהורג בידיו שלו - הוא עושה את המעבר בשלמות.

אלון נוימן ורזיה ישראל בתפקידי מפקד הצבא עזגד ואשתו מעכה, מגישים ביצועים אפקטיביים, וגם תמונה יפה וקשה שבה הדם זורם כמים. דניאל סבג ושלומי ברטונוב, ראשון נמוך, שני גבוה - מקסימים בליהוקם המשותף כשני החיילים האלמוניים, ששימושיים לכל מלך על פי דרישתו.שתי הנשים המובילות, מאיה מעוז הגאה בתפקיד אשת המלך המת זילפה, ולאה גלפנשטיין השובבה בתפקיד קטורה, בתו של ראש השרים זיף, מגישות תפקידים מעולים כל אחת גם כן. ואחרון חביב, מי שבעיני מגיש תפקיד חד-פעמי - דב רייזר כראש השרים זיף.

רייזר, שאת דמותו השוו בגלגולה הראשון של ההצגה לזו של מנחם בגין שנשבר אחרי מלחמת לבנון וה"יהוא" שלה, אריק שרון - הוא גם הדמות הטרגית של ההצגה הזאת.

הלהט של יהוא כובש אותו, והוא נגרר אחריו כל הדרך אל מצעד הגופות הנערמות. או אז הוא נשבר, הופך שבר כלי, ורייזר מגיש כל רעידה ומבט חלול, בצורה מעוררת השתאות.

"יהוא" מאת גלעד עברון, בימוי: אילן רונן, הבימה.

* ציון: 9

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988