תוכן מקודם
נהנים מהכתבה? מצוין.

רק רצינו לומר כי הכתבה שאתם קוראים כעת היא כתבת תוכן שיווקי. נכתבה והופקה על ידי כתבי תוכן מקצועיים בשיתוף גורם מסחרי.

אנחנו, בגלובס, מקפידים לשלב בכתבות התוכן השיווקי מידע ענייני בעל ערך מוסף, לשמור על הסטנדרטים המערכתיים המקובלים בענף ועל שקיפות מרבית.

מקווים שהצלחנו לעניין אתכם, קריאה מהנה!

"חובתו של בנק כלפי 'מתאבד כלכלי' - חיה וקיימת"

החודש פורסם כי "העליון ביטל את פסיקת המחוזי שלפיה על בנק מוטלת אחריות למנוע מלקוח 'התאבדות כלכלית' בפעילות פיננסית" ■ ואולם, השופטת דרורה פלפל סבורה כי ההלכה שקבע המחוזי שרירה וקיימת

דרורה פלפל / צלם: יונתן בלום
דרורה פלפל / צלם: יונתן בלום

בתחילת החודש, ב-1 ביולי, פורסם ב"גלובס" כי "בית המשפט העליון ביטל את פסיקת בית המשפט המחוזי שלפיה על בנק מוטלת אחריות למנוע מלקוח 'התאבדות כלכלית' בפעילות פיננסית".

כגילוי נאות אציין כי את פסק הדין של המחוזי נתתי אני בעת כהונתי כשופטת מחוזית.

באופן טכני אכן בוטל פסק הדין של המחוזי. אבל עיון בהסכם הפשרה, שבו הצדדים עתרו לבית המשפט העליון לקבוע על כמה כספים צריך בנק המזרחי לוותר ולקזז מהחוב שחייבים לו עקב התנהלותו, מעיד כי ההלכה החדשה שיצאה מבית המדרש של בית המשפט המחוזי נותרה שרירה וקיימת, וגם קיבלה חיזוק ואישור הן מבנק המזרחי והן מבית המשפט העליון.

להלן נסיבות העניין: אורלי הרן הייתה לקוחה של בנק המזרחי וניהלה בו במשך עשרות שנים חשבון שמרני. בשלב מסוים הרן פתחה חשבון נוסף על שמה, שבו היא נתנה לבנה הסטודנט לכלכלה ייפוי-כוח, והבן ניהל את החשבון. הפעולות בחשבון היו ספקולטיביות ביותר, וכתוצאה מכך במהלך של כ-4 שנים הצטבר בחשבון חוב של יותר מ-19.6 מיליון שקל. הבנק תבע מהרן לשלם את החוב הזה.

בית המשפט המחוזי קבע מבחינה עובדתית כי הבנק הסביר לאורלי הרן את סוג החשבון הספקולטיבי מיד עם פתיחתו, ובמשך השנים גם את דרך התנהלותו. הבנקאי, שהיה מיודד עימה, גם נהג להתקשר אליה מיד כשנוצרה בחשבון יתרת חוב, וגם החתים אותה על טפסים למתן אשראי בחשבון ועל בקשות להגדלת הביטחונות בו.

גברת הרן מצידה הייתה מפנה את שיחות הטלפון על החריגות בחשבון לבנה, ומוסיפה ואומרת לבנקאי שהם לא רוצים להפסיק את הפעילות שהבן מנהל בחשבון, ושהם מוכנים להוסיף עוד ביטחונות.

אין מחלוקת שהרן היא אדם עצמאי בעל רצון, שיכולה עקרונית לעשות בכספיה כרצונה. אילו הייתה הרן מושכת את כל הכספים ומוציאה אותם על מה שחפצה נפשה - לא ניתן היה לבוא למאן-דהוא בטענות. דא עקא, כאן היא עשתה זאת באמצעות הבנק, שהוא בעל מקצוע מיומן, ושלתיווכו היא נזקקה לביצוע העסקאות הספקולטיביות. בעל מקצוע זה ראה שכספה יורד לטמיון כתוצאה מהפעילות הספקולטיבית. עובדה שבשלב מסוים, כשהרן לא רצתה למשכן את דירתה, הבנק עצמו עצר את האשראי שנתן לה. כלומר, הוא הבחין בסיכון כלכלי מבחינתו.

השאלה שעלתה כאן הייתה: בנסיבות כאלה, האם הבנק צריך לדאוג רק לעצמו שלא ייפגע - או שמא מוטלת עליו חבות גם כלפי לקוח שלו, שמתברר שהוא "מתאבד כלכלית" כדי למנוע את התאבדותו?

בית המשפט המחוזי השיב על כך בחיוב, כשהמקורות המשפטיים לחיוב זה הם דיני החוזים, דיני נזיקין ודיני הבנקאות.

בבית המשפט העליון, לאחר דיון, הגיעו הצדדים להסכמה הבאה: "על-פי המוסכם בין הצדדים יבוטל פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומסכום החוב המקורי... יופחת סכום הנע בטווח שבין 10% ל-30% בגין 'אשם תורם' של המערער-המשיב". כלומר, בגין אשם תורם של הבנק ליצירת החוב.

מה למדים מכך? "אשם תורם" הוא מושג בדיני חוזים, שמשמעו חלוקת אחריות בחוזים בין הצדדים לחוזה - ובמקרה שלנו חלוקת אחריות בין הבנק לבין גברת הרן. חלוקת האחריות היא לעניין חוב האשראי שנוצר בחשבון, שהפך את החשבון לחשבון דביטורי. כלומר, הבנק הסכים, בגלל אשמתו, שלא יוחזר כל החוב.

העובדה שבנק המזרחי הסכים לפשרה שבה יש לייחס לו אשם תורם, קרי, אחריות לחוב שנוצר, אומרת דורשני. ובמילים אחרות, הבנק הודה כי חלה עליו חובת זהירות כלפי גברת הרן.

התוכן של חובה זו הוא שבשלב מסוים הבנק היה חייב להפסיק את הפעילות בחשבון, כדי שלא לגרום להתאבדות כלכלית של לקוח. אבל הבנק לא מעוניין "בשם" שניתן לחובה זו, מסיבותיו הוא. הבנק גם לא בדק את האינטרס של הלקוח, אבל בדק את האינטרס של עצמו, כשעצר את המשך מתן האשראי בסוברו שזה עלול לסכנו.

בעליון, הבנק לא התדיין על עצם העיקרון של חובת הזהירות, אלא על "השווי" של אי-הפסקת האשראי בחשבון. כלומר, על הגובה הכספי של חובה זו מצידו. למול 50% שפסק המחוזי, הבנק הסכים לשלם בפשרה סכום כסף שבין 10%-30% מגובה החוב; ואכן בית המשפט העליון, על בסיס מתווה זה, פסק לחובתו אשם תורם בגובה של 25%.

צא ואמור, בהתנהלות המשפטית הרגילה מדובר בהפחתה של אחוזי חיוב, ומכאן שלא היה צורך "לבטל" את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אלא לבקש להקטין את אחוזי האשם התורם, כפי שנעשה בדרך-כלל.

העתירה לבטל את פסק הדין נבעה מן הסתם מכך שהבנק לא היה מעוניין שיתקבע בתודעה המשפטית מצב שקובע כי מוטלת עליו חובה קונקרטית מכוח היחסים החוזיים - חובה שתוארה כעצירת אשראי למתאבדים כלכלית, אפילו אם פעילותם גורמת לבנק לרווחים בצורה של עמלות.

נראה כי קיום אפשרות קונקרטית כזו - עצירת אשראי וכן רווחיו - בנוסף לכל החבויות "הידועות" הכלליות יותר, של אמון, יושר, מהימנות והיעדר רשלנות, משום מה הפריעה לבנק.

מחיקת שם אינה מחיקת חבות, ומכאן שהלכת המחוזי לא בוטלה. מה "שניטל" ממנה זה השם. החבות הוכרה כחבות קונקרטית חיה וקיימת - הן על-ידי העליון, שהיה נכון לאמץ את מושג האשם התורם להתנהלותו של הבנק; והן על-ידי הבנק, שהציע מיוזמתו ניסוח מעין זה.

■ הכותבת סגנית נשיא (בדימוס) בית המשפט המחוזי בתל-אביב.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988