דגל אדום על בית לבן

סוציאליסט מוצהר מתמודד עכשיו על נשיאות ארה"ב, והוא אינו קוריוז. משהו עובר על ארה"ב

הילארי קלינטון / צילום: רויטרס
הילארי קלינטון / צילום: רויטרס

רוב האמריקאים הם סוציאליסטים סמויים, המוכנים לזנק מן הארון בכל רגע, ולהניף דגל אדום על בית לבן.

סליחה? האם אפשר לחזור על החיווי הזה? האם יש צורך לחזור עליו? מאיזה אוויר הוא קלוט? איזה סם בדיוק הוזרק לוורידי המשמיע?

אין כנראה עוד מקום אחד בעולם, שבו ריחו של עצם המונח "סוציאליזם" הובאש כמו בארה"ב. אמנם שם המציאו את 'אחד במאי', אבל שם גם מעולם לא חגגו אותו. מחוץ לכמה שנים ברבע הראשון של המאה ה-20, מועמדים סוציאליסטים לא התקרבו אפילו לדגדג את אמריקה לעת בחירות.

גזר דין מוות פוליטי ממתין לנאשם, אם לא ימהר להתנער מן התווית "סוציאליסט", או "סוציאל דמוקרט", או "עבודה". בשעה שהתוויות האלה מוסיפות לשמש מפלגות פוליטיות מרכזיות בדמוקרטיות של מערב אירופה (כולל מפלגות שלטון בצרפת, בשוודיה ובנורווגיה), בארה"ב הן מוצמדות לכל היותר לארגונים שוליים. ל"סוציאליסטים הדמוקרטיים של אמריקה" יש בערך 10,000 חברים, ואת דף הפייסבוק שלהם אהבו לפי שעה קצת יותר מ-17 אלף. ברק אובמה כמעט הפסיד בבחירות לנשיאות ב-2008, מפני שנשמע משתמש במלים "חלוקה מחדש של המשאבים".

אף על פי כן, סוציאליסט מוצהר קורא עכשיו תיגר על הילרי קלינטון בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. הדעת נותנת שאין לו כל סיכוי - לגבור עליה, או להגיע לנשיאות - אבל מסע הבחירות שלו התפתח לממדים לא צפויים, הרבה יותר מן הקוריוז החזוי. טכנית הוא אפילו אינו דמוקרט. שמו ברני סאנדרס, יהודי בן 73, שנולד וגדל בברוקלין, ניו יורק, ומכהן זה שמונה שנים כסנאטור מטעם מדינת ורמונט הזעירה, בצפון מזרח ארה"ב בואך קנדה. הוא נבחר לסנאט כ"עצמאי", אם כי לצורך שיבוץ בוועדות הוא חובש את הספסלים הדמוקרטיים.

היא הילארי, אבל הוא אינו ברק

מה גדול הפיתוי להשוות את סאנדרס עם ברק אובמה, סוף 2007, מול הילרי קלינטון הבלתי-מנוצחת. הרוב הגדול של המשקיפים אינם מתייחסים להשוואה כזאת ברצינות. סאנדרס אינו נהנה מהילת הראשוניות (אף כי אם ייבחר, הוא יהיה היהודי הראשון מאז ומעולם), אינו מבורך בכריזמה משיחית, ואינו מעורר השתאות כללית כאשר הוא נכנס לחדר.

יתר על כן, קלינטון למדה את הלקחים. אחד הלקחים הוא טקטי: בעונת הבחירות המקדימות היא צריכה להעמיד בראש מעייניה את הגרעין הקשה של מפלגתה, לא את הבוחר הממוצע שיצביע בנובמבר 2016.

עניין רגיל הוא אצל טוענים לנשיאות להתיישר בכיוון הרעיוני המנוגד לזה של מפלגתם לאחר שהבטיחו לעצמם את מועמדותה. רפובליקן פונה ימינה במקדימות, ושמאלה בכלליות; דמוקרט פונה שמאלה במקדימות, וימינה בכלליות. זה החיפוש רב השנים אחר נקודת האמצע.

לפני שבע שנים, קלינטון היתה כה בטוחה בעצמה, עד שהתחילה להתיישר ימינה הרבה לפני הכלליות. היא קוממה עליה את האגף הפרוגרסיבי של מפלגתה, ושלחה מתנדבים ותורמים לזרועותיו של אובמה. היא גמרה אומר שלא לחזור על הטעות הזו. את הסוציאליזם המוצהר של סאנדרס היא מקדמת בשורה של מסרים עם תוכן סוציאלי ברור. בשבוע שעבר היא הציעה הקלות-מס למעסיקים, אם ישתפו את עובדיהם ברווחיהם.

"עומדת להפתיע בקשיחותה"

בנאום החשוב הראשון שלה על ענייני כלכלה, לפני עשרה ימים, היא האשימה טוען רפובליקני אחד לנשיאות, הסנאטור מרקו רוביו, שרפורמות המס שהוא מציע נועדו "להיטיב עם העשירים"; על טוען אחר, מושל מדינת וויסקונסין, סקוט ווקר, היא אמרה, כי הוא "רומס את זכויות העובדים". הטוען הרפובליקני המוביל לפי שעה, ג'ב בוש, "לא פגש הרבה פועלים בחייו", היא לגלגה.

כלכלן בכיר, אלן בליינדר, לשעבר המשנה לנגיד הבנק המרכזי של ארה"ב, ראה את תוכניותיה של קלינטון להגברת הפיקוח על הבורסה ועל הבנקים. "היא עומדת להפתיע במידת קשיחותה כלפי וול סטריט", החמיא לה פרופ' בליינדר.

אלה קווים רעיוניים, שהיא תתקשה לסגת מהם בבוא מערכת הבחירות הכלליות, בעוד שנה. אל נכון, קלינטון מאמינה שהיא תוכל להגן עליהם; שהיא תוכל לקרוא להעלאת המסים על בעלי האמצעים מבלי להיכוות. בעלה נעשה נשיא, לפני 23 שנה, וחזר ונבחר, לפני 19 שנה, לאחר שנמלט בכל כוחו מפני כל חשד שהוא תומך בהעלאת מסים.

מה אנחנו יכולים ללמוד על אמריקה משינוי הערכים הזה, אם אמנם הוא מתחולל? אתר הרשת השמאלי הפופולרי salon.com מספק את התשובה הסנסציונית. "אמריקה מוכנה לסוציאליזם! רוב מסיבי תומך בדעותיו של ברני סאנדרס - וסולד מפני דונלד טראמפ!".

טוב, מוטב לחשוד קצת ברצינותו של כל כלי תקשורת, המשבץ סימני קריאה בכותרותיו, אבל עצם טענותיו של אתר סאלון ראויות לעיון. הוא מסתמך על סקר, שעשה עוד בתחילת השנה "המכון לשינוי פרוגרסיבי". משתתפי הסקר, המתוארים כ"מצביעים סבירים" (זאת אומרת, סביר שיואילו להגיע אל הקלפי), התבקשו להגיב על שורה ארוכה של "רעיונות גדולים". אולי היה מוטב לקרוא להם רעיונות "קונקרטיים". הקורא מוזמן להציץ בקישור, ולספור בעצמו את הרעיונות (http://tinyurl.com/big-idea-poll).

הנה כי כן, רוב עצום של האמריקאים, יותר מ-70%, מחייבים התערבות ממשלתית בקביעת מחירי התרופות, בהורדה דרסטית של הרבית על הלוואות לסטודנטים, בהוספת פעוטונים לחוק חינוך חובה, בהגבלת הסכמי-סחר חופשי כדי להבטיח זכויות עובדים, בהחמרת הפיקוח על המס שמשלמים תאגידים גדולים, בהגבלת התרומות שתאגידים מרימים למועמדים פוליטיים, בתוכנית רחבה לשיקום התשתית של ארה"ב ובהגדלת מענקי הביטוח הלאומי.

כמעט 60% תומכים בהפקעת חצי הכנסותיהם של העשירים, ובהבטחת מינימום הכנסה לכל האזרחים. 58% תומכים בפירוק הבנקים הגדולים.

"הרבה, או לפחות משהו"

סקרי דעת קהל בולטים יותר מזה המצוטט כאן העלו תוצאות דומות. זה של ה"ניו יורק טיימס", בסוף מאי, הראה כי 74% מייחסים השפעה מופרזת לתאגידים הגדולים על חיי אמריקה ועל הפוליטיקה שלה. 60% בסקר של מכון פיו (Pew) חשבו, ש"השיטה הכלכלית בארצנו מעניקה העדפה לא-הוגנת לעשירים"; 65% חשבו, שהפער בין עשירים לעניים גדל בעשר השנים האחרונות, ו-69% חשבו שהממשלה צריכה לעשות "הרבה, או לפחות משהו" לצמצום הפער (http://tinyurl.com/pew-poll-gap).

סקרים חוזרים ומראים תמיכה ניכרת בצעדים לצמצום הפליטה של גזים רעילים לאטמוספירה, בהחמרת הפיקוח על יחסה של המשטרה לבני מיעוטים, בהצרת צעדיהם של משקיעים גדולים בבורסה וכו'.

אף אחת מן ההשקפות האלה, או אפילו צירופן, אינה הופכת את בעליה למרקסיסט, אבל בהחלט מקרבת אותו אל הסוציאל-דמוקרטיה האירופית. יתר על כן, העמדות האלה, כשלעצמן, אינן חדשות. היסטורית, זה מה שחשבו רוב האמריקאים, פחות או יותר, מאז מלחמת העולם השנייה. כל השנים האלה היתה אי-התאמה בין השקפותיהם על עניינים קונקרטיים ובין הצבעתם. ההשקפות העמידו את רובם שמאלה מן המרכז; הצבעתם (כשהם הצביעו) העמידה אותם ימינה מן המרכז.

על הפרדוקס הזה נכתב הרבה, לרוב מן השמאל, בדרך כלל בדרגה של אבדן עצות. פעילים ופרשנים לא הצליחו להסביר לעצמם, או לזולתם, מדוע מיליוני אמריקאים חוזרים ומצביעים "נגד האינטרסים של עצמם", כאשר הם מעדיפים את "מפלגת העשירים".

מצב הרוח הלאומי

השאלה היא אפוא אם משהו יסודי משתנה עכשיו. הבחירות של 2012 אמנם הראו אפשרות של שינוי. על-פי חשבונם, הרפובליקנים היו צריכים לנצח בבחירות ההן. אבל זה שתואר בפי הרפובליקנים כ"נשיא הגרוע ביותר מאז ומעולם", או כ"נשיא הסוציאליסטי הראשון"; זה שכפה רפורמות בריאות רדיקליות ושנויות במחלוקת, וחשב שהממשלה צריכה להתערב בדיאטה של אזרחיה, היה מועמד טבעי להפסיד. מה קרה, אם כן?

מדף הספרים האמריקאי מציע רמזים למצב הרוח הלאומי. "החברה המעמדית החדשה: היה שלום, החלום האמריקאי" (2013); או "סגירת פער ההזדמנויות: מה אמריקה צריכה לעשות, כדי להעניק סיכוי שווה לכל ילד" (2013); או "תנועות חברתיות ושינוי חברתי גלובלי: הנחשול הגואה" (2014).

הספר המסקרן ביותר של הזמן האחרון (לא קראתי אלא את הביקורת) הוא "הקונצנזוס המנופץ: עלייתו ונפילתו של הסדר הפוליטי באמריקה", זה הסדר שקם לאחר מלחמת העולם השנייה. המחבר, ג'יימס פיירסון, אינטלקטואל ימני, חושב שהקיץ הקץ על ההסכמה הרחבה, אשר האצילה על הממשלה המרכזית את האחריות להבטיח תעסוקה מלאה, ולפקח על העולם לטובת הדמוקרטיה, הסחר והביטחון הלאומי.

הוא כמובן חושב שהסכמה חדשה תפטור את הממשלה מן הציפיות האלה. זה ההיפך מכל מה שאמרנו למעלה, אבל אולי לא. פיירסון משווה את תקופת הדמדומים שבה אנחנו חיים לשני הצמתים שוברי-הקונצנזוס החשובים ביותר בתולדות ארה"ב: 1860 (שחזרה והגדירה את משוואת-הכוחות הפדרלית לרעת האוטונומיה של המדינות היחידות) ו-1933 (שחזרה והגדירה את תפקידה של הממשלה הפדרלית במשק לטובת יתר פעילות).

אפשר להסכים עם הדיאגנוזה של פיירסון מבלי להסכים עם הפרוגנוזה, זאת אומרת אם הוא צודק, ואם ההסכמה החברתית בת 70 השנה מסתיימת והולכת, אפשר לכל הפחות לשקול את ההנחה שאת מקומה תתפוס הסכמה תובענית עוד יותר: הממשלה המרכזית תידרש להגדיל את תפקידה בהכוונת הפעילות הכלכלית. זה רעיון שימלא כל שונא סוציאליזם ממוצע חיל ורעדה. זה רעיון שאינו מתיישב עם התפיסה הקלאסית של אמריקה. אבל, מי יודע, אולי באה שעתו.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988