אהבה אסורה

סדרה חדשה ב-yes דוקו עוסקת במקרים שפעם היו נחשבים לסטיות חמורות

דגל הגאווה / צילום: יחצ
דגל הגאווה / צילום: יחצ

בקוונה תחילה

"אהבה אסורה", יום חמישי 22:00, ערוץ yes דוקו

בדיוק הבוקר נתקלתי באחד מאתרי החדשות בכותרת שבוחנת את השפעת הפורנו המקוון על ההתפתחות הטכנולוגית ברשת. מתברר כי העובדה שמדובר באחד התחומים החזקים והמתפתחים (מבחינת פופולריות וטכנולוגיה - זו לא קביעה ערכית) בעידן המקוון, הפכה אותו לפלטפורמה לחידושים טכנולוגיים שהשפיעו רבות על פיתוחים שאין להם כל קשר לפורנוגרפיה.

כל ההקדמה הזאת לא באה אלא כדי לומר שכאשר אנו נתקלים, אם בכלל, במחקרים אודות פורנוגרפיה, ובכלל זה פורנוגרפיה מקוונת, הם עוסקים לרוב בהשפעות השליליות של התופעה על נפש האדם או בניצול, לרוב של נשים. רוצה לומר, גם אם העמדה הזאת צודקת מוסרית, הרי שאין כמעט מחקר על השפעות נוספות, אפשר שלא כולן שליליות, על עולמו של הגולש.

"אהבה אסורה" עוסקת במקרים שפעם היו נחשבים לסטיות חמורות, ואילו היום תמצאו קהילות מקוונות שמוכיחות שהם לא עד כדי כך נדירים.

הפרק הראשון עוסק דווקא בקהילה שנדמה שהחלקים הליברליים בזרם המרכזי למדו כבר לקבל: טרנסג'נדרים. מה שנחשב עד לפני זמן לא רב כשוליים של השוליים, הפך לסוג של אייקון אופנתי.

בהמשך תביא לנו הסדרה עוד מקרי מבחן של מערכות יחסים לא שגרתיות, כמו אנשים שמקיימים זוגיות וירטואלית מלאה (!), זוגיות עם קרוס-דראסרים, וגם מקרים קצת יותר מוכרים כמו זוגיות עם כמה בני זוג במקביל ועוד.

כל אלה הן תופעות שהתקיימו גם בעבר, בשוליים של השוליים, אבל העידן המקוון מירכז אותן - הן בתוך עצמן והן מבחינת הקרבה לזרם המרכזי. מעניין.

* ציון: 8

אולי ארה'לה צודק?

"בלוז לחופש הגדול", יום שישי 22:00, ערוץ yes קולנוע ישראלי

בתפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, היה לי את העונג לשבת עם בני בן ה-16 ולצפות ביחד ב"בלוז לחופש הגדול", סרט שיותר משהוא סרט זיכרון לנופלים, הוא סרט זיכרון לנעורים האבודים באשר הם, לתום, לנאיביות, לאופטימיות.

מסתבר כי פנינים קולנועיות עמידות לשיני הזמן: הג'וניור הביט במסך כמהופנט, הקליט את הסרט וצפה בו שוב ושוב, כאילו לא חלפו כמעט 30 שנה מאז נוצר ו-45 שנה מהתקופה בה הוא עוסק.

לטעמי זהו סרט הנעורים הישראלי האולטימטיבי, קרוב ללב בהרבה מאשר עולם המציאות המדומה של סרטים משעשעים אך מטופשים כמו "אסקימו לימון" נניח, סרט שמיטיב לתאר את ראשית ימי הקרע שקיים כמעט בנפשו של כל ישראלי חילוני וליברלי: הלב ששואף מערבה (במקרה דנן אל תרבות הסיסקטיז שהגיעה לישראל באיחור אופנתי קל), לעומת הרגליים שנטועות עמוק בתוך החול הטובעני של המזרח התיכון - האין הנושא הזה רלוונטי מתמיד?

יוסי צוויליך שחולם להיות צנחן כדי "לשכב עם בחורה", מוסי שחולם על להקה צבאית (אבל מתגייס לקרבי), ארה'לה הפציפיסט שחושב ש"אין מלחמות צודקות" וממלא את העיר בגרפיטי (אבל מתגייס לקרבי) ומרגו שחולם על קולנוע (אבל עוזב את הארץ) הם לא רק 4 טיפוסים שונים של ישראלי, אלא 4 גוונים שונים בנפשם של רבים מאתנו.

וכאשר מלאה הארץ בכתובות "כהנא צדק", אולי הגיע הזמן לשאול מתי ייעשה צדק עם ארה'לה?

* ציון: 9

למדתי מה זה סתם

"מבוזבזים", יום שבת 22:55, ערוץ ההיסטוריה

לכאורה מדובר בחדשות ישנות: הנוכחות הישראלית בלבנון החלה בקול תרועה רמה, נמשכה אל תוך מציאות מדממת ומפלגת, הסתיימה בקול ענות חלושה וזכתה כבר לסיכומים אקדמיים ואפילו תרבותיים.

ולמרות זאת, סרטה המעניין של נורית קידר הוא בעיניי משל על היחסים שבין מדיניות רוויית פאתוס לבין מי שמשלמים את מחירה בשטח.

לבנון היא חלק מהמשא של הדור "שלי" שאמנם התגייס אחרי המלחמה, אבל בילה חלק גדול מהשירות הקרבי שלו במוצבים השונים, אלה שהבופור היה לסמל הגדול שלהם.

אני זוכר את המשפט שהתנוסס מעל כל לוח אפשרי באותם מוצבים: "המטרה - הגנה על יישובי הצפון". בנאיביות של בני פחות מ-20, האמנו בכל ליבנו שזה אכן כך. שהעובדה שאנחנו פותחים צירים בארץ זרה או מעבירים לילות במארבים שבהם הפך לעיתים הצייד לניצוד, היא חיונית כדי להגן על החיים שמעבר לגבול.

מה רבה הייתה המבוכה כאשר הסתלקנו משם בין-לילה, והתברר כי מאזן האימה שומר על יישובי הצפון טוב בהרבה מכל מארב.

נורית קידר יצאה לשרטט פרופיל של החיים במוצב מפי חיילים משוחררים, ואת מרבית התשובות אפשר לסכם במשפט ההוא של כוורת, מתוך "נתתי לה חיי" (שנכתב בכלל בעקבות הטראומה של מלחמת יום הכיפורים): "למדתי מה זה סתם ונעלבתי".

* ציון: 9

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988