מסע הצלב של הספורט העולמי נגד המתחזים והרמאים

ווליום ההוקעה הציבורית של תופעת ה"פלופים" טיפה רועש מדי ביחס להיקפיה, ולכשלים חמורים בהרבה מהן סובלת התעשייה. אולי בגלל קסנופוביה, אולי חוסר ההשלמה עם העובדה שלא באמת מדובר על שדה טהור ומוסרי - ואולי זו בסך הכל השלכה פסיכולוגית

נובאק דיוקוביץ' / צלם: רויטרס

אחד החידושים העונה בפרמיירליג, שיצאה לדרך ביום שבת, הוא ההחמרה בענישה על פלופים (Flops). חוק חדש קובע שאם מצלמות הטלוויזיה יוכיחו (אחרי המשחק) שהעמדת פנים, למשל זיוף פציעה, הובילה להרחקה של שחקן - עונש ההרחקה יבוטל אוטומטית, והשחקן שהערים על השופט יעמוד לדין, כשהעונש המקסימלי על ההתחזות הוא השעיה משלושה משחקים. את הנזק שנעשה לשחקן המורחק ולקבוצה שלו במשחק עצמו זה אמנם לא יתקן, אבל לפחות הפרמיירליג יכולה להרגיש טוב עם עצמה בזכות ההצטרפות למסע הצלב האחרון של עולם הספורט.

מסע הצלב נגד הפלופים - מה שבכדורגל מכנים צלילות, ובאנגליה קיבל את השם המכובס Simulation - הוא אחת המלחמות היותר מדוברות בספורט בשנים האחרונות. למעשה, קשה לחשוב על מאבק שמקבל יותר תשומת לב, בין אם מדובר בקמפיינים נגד חוקים גרועים במשחקים עצמם (לדוגמה, אדום ופנדל על הכשלה מאחור בתוך הרחבה בכדורגל, עונש כפול שמחסל את המשחק), נגד ניהול שערורייתי (פיפ"א), או נגד תופעות הרבה יותר משמעותיות כמו גזענות בספורט, המסחור הבלתי נסבל שלו, הסווט-שופס שקבוצות בייסבול מתפעלות ברפובליקה הדומיניקנית כדי להכשיר שחקנים צעירים, ועוד.

על הרצינות של המלחמה בפלופים, בעיקר בכדורגל, מעידה זהות הצלבנים. כבר בשנת 2006 ה"טיימס" הלונדוני יזם קמפיין נגד צלילות תחת הכותרת "להעיף את הרמאים". הסופר האמריקאי המוערך דייב אגרס, אוהד כדורגל מושבע, כתב בספרThe Thinking Fan's Guide to the World Cup שצלילות הן "קומבינציה של לשחק, לשקר, להתחנן, ולרמות", וטען שזו אחת הסיבות העיקריות לפופולריות הנמוכה של המשחק בארה"ב. אלכס פרגוסון האגדי, לשעבר מנג'ר מנצ'סטר יונייטד, הצהיר בסמינר של אופ"א ב-2014 שהעמדת פנים מצד שחקנים "נהייתה מחלה במשחק, אין בכלל שאלה לגבי זה".

גם בכדורסל מתייחסים לפלופים כמחלה. לפני שלוש שנים ה-NBA הכריזה על מדיניות חדשה: הפלופ הראשון - שמתגלה אחרי המשחק באמצעות מצלמות הטלוויזיה - עולה לשחקנים באזהרה, השני בקנס של 5,000 דולר, השלישי ב-10,000 דולר, הרביעי ב-15 אלף, והחמישי ב-30. מהפלופ השישי והלאה הקנסות נעשים כבדים יותר ועלולה להתווסף אליהם השעיה. למארק קיובן, הבעלים של דאלאס מאבריקס, זה לא הספיק: ב-2013 הוא החליט לממן מחקר של פיטר וונד, מומחה לביומכניקה מאוניברסיטת SMU, על הכוח המעורב בהתנגשויות בכדורסל, בתקווה שהתוצאות יוכלו לעזור בניתוחי הווידאו של הפלופים.

אם את האינטרס של קיובן בנושא אפשר להבין, העניין העצום שמגלה הציבור בפלופים למיניהם - שקטעי הווידאו שלהם מככבים בעידן הרשתות החברתיות, בדרך כלל בליווי תגובות זועמות - הוא קצת פחות ברור. אחרי הכל, בספורט קורים על בסיס קבוע דברים הרבה יותר קיצוניים מהתחזות: מתן בונוסים כספיים לשחקנים שפוצעים יריבים בפוטבול; קרבות אגרוף בהוקי קרח, שנחשבים לחלק לגיטימי מהתרבות בענף; סימום שיטתי במשככי כאבים בכדורגל (39% מהשחקנים בגביע העולם ב-2010 הודו שהם נוטלים משככי כאבים). ובכל זאת, כשזה מגיע לפלופים עושה רושם שהווליום של ההוקעה הציבורית הרבה יותר גבוה.

השאלה המתבקשת, לפיכך, היא למה התגובה לפלופים כל כך אמוציונלית. תשובה אפשרית אחת היא קסנופוביה, במיוחד במקרה של היחס במדינות האנגלו-סקסיות לצלילות בכדורגל. "לאורך השנים", אמר אלכס פרגוסון, "היו הרבה שחקנים שצללו בפרמיירליג, וחייבים להגיד שבעיקר שחקנים זרים". גם בכדורגל האמריקאי צלילות הן לא מקובלות בגלל החלוקה לאנחנו והם. "זה כל כך לא מקובל", אמר קייל מרטינו, ששיחק ב-MLS בין 2002-2007, "שבצורה לא מודעת שחקנים בארה"ב לא רוצים להוכיח את הסטריאוטיפ. במיוחד כשהם צעירים, הם לא רוצים לשמוע את זה מאנשים סביבם".

עוד דרך שבה הסביבה משפיעה על היחס לפלופים היא הצביעה שלהם בצבעים לא גבריים. גבר אמיתי, לפי התפישה המקובלת, לא נופל לקרקע מכל מגע, ובוודאי לא עושה את זה בכוונה, אלא מנער את השומר שלו וממשיך הלאה. גארי ליניקר, חלוץ ברצלונה ונבחרת אנגליה בשנות ה-80 וה-90, אפילו הציע פעם להמציא כרטיס מיוחד לצוללנים, בצבע ורוד - מה שמרמז על קשר בין התגובה הקשה לצלילות לבין מיזוגיניה.

מי שמעדיף לא להתעסק בתמות כמו מיזוגיניה וקסנופוביה, יכול לתלות את התגובה לפלופים באשליה שיש לאנשים שספורט הוא שדה טהור. "ספורט אף פעם לא היה טהור, למען השם", אמר ג'יי קוקלי, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קולורדו, שכתב את הספר Sports and Society Issues and Controversies. "זה תמיד מצחיק אותי שאנשים מדברים על מוסר. מדובר בפרנסה של אנשים. אני לא תומך ברמאות, אבל אני חושב שאנשים יעשו כל מה שהם יכולים לעשות (כדי לנצח)".

נובאק דיוקוביץ' הוכיח את הטענה הזאת בגמר אליפות אוסטרליה השנה נגד אנדי מארי, עם הגרסה שלו לפלופ: במצב של 1-1 במערכות ו-2-0 למארי במערכה השלישית, דיוקוביץ' נתן למארי, ולכל הצופים, את הרושם שהוא פצוע עם כמה נפילות לא מוסברות אחרי חבטות פשוטות. התרגיל עבד; מארי איבד ריכוז, נשבר בחזרה, ודיוקוביץ' ניצח במערכה ובמשחק. "הוא בבירור נראה פצוע בתחילת המערכה השלישית", אמר מארי, "אף פעם לא חוויתי דבר כזה". דיוקוביץ' הכחיש שהוא זייף פציעה, והסביר את הכשל הגופני בחולשה רגעית, אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא נקט בטקטיקה הזאת - והרוחות בטוויטר סערו.

ההסבר האחרון לסערה הקבועה סביב פלופים בספורט קשור יותר אלינו מאשר לספורטאים. אולי כשאנחנו רואים אותם מזייפים פציעות או מנסים לתחמן את השופט לשרוק לפנדל, כלומר מרמים, זה מזכיר לנו את כל הפעמים שאנחנו מרמים בקטנה בחיי היומיום. אולי זה משמש כמראה שאנחנו רוצים לשבור, ומכאן התגובות האגרסיביות והניסיונות לבער את הנגע הנורא. אולי, בקיצור, מדובר בסך הכל בעוד השלכה.

צרו איתנו קשר *5988