ד"ש מעצם בריח מרוסקת

תנו לאופניים מקום בכביש! זה יציל חיים וימנע סבל עצום

מירב מורן / צילום פרטי
מירב מורן / צילום פרטי

חשבתי שכשיפחתו כאבי הגוף, יעבור זעמה של הנפש. זה לא קרה. כואב לי קצת פחות, אבל אני זועמת נורא, כי הבנתי לפתע שמישהו עושה עלי - אתם יודעים מה - בקשת, מפקיר את חיי, ואת חייהם של עוד מאות אלפי אנשים.

תקציר הפרקים הקודמים: בבוקר אחד לפני שבועיים וחצי, כהרגלי מזה שנתיים וחצי, עליתי על אופניי (הלא חשמליים), במסלולי היומיומי הקבוע מביתי ביפו, למערכת ״גלובס״ בראשון לציון. כהרגלי רכבתי על הכביש, לעולם איני רוכבת על מדרכה; כהרגלי חבושה בקסדה ועטויה אפודה זוהרת, אפילו באור יום מלא.

כמה מאות מטרים מהבית, בעודי רוכבת בנתיב הימני מבין שלושה, פגעה בי מכונית פרטית מסוג 44x שנהגה לא הבחין בי, הפילה אותי לכביש ונעצרה. ניידות משטרה, אמבולנס, מיון, רנטגן, שבר, אשפוז, ניתוח בהרדמה מלאה, 8 ברגים ופלטה בכתף שמאל שתאחה את מה שהתרסק.

בקרוב יוציאו לי תפרים. מעכשיו בכל בידוק ביטחוני אצפצף, ויהיה בסדר, אני בטוחה. האופטימיות טובה לעצמות ומסייעת בהחלמה.

לא ספורט ולא שעשוע

כבר זמן רב שאופניים (רגילים וחשמליים), אינם כלי רכב של קומץ ״משוגעים לדבר״. הם אמצעי תחבורה שמשרת בכל העולם מיליוני ילדים ובני נוער, הנוסעים בהם לבתי הספר, ועשרות מיליוני מבוגרים שמגיעים בהם, לפעמים בשילוב רכבת ואוטובוס, לעבודתם.

גם בישראל עולים מדי בוקר מאות אלפי רוכבים על אופניים. הם מבוגרים, הם צעירים, הם בני ובנות נוער, והם רוכבים למקום עיסוקם העיקרי - עבודה, לימודים או שירות צבאי.

עבורם, כמו עבורי, האופניים אינם תחביב ושעשוע, אנחנו לא ״עושים ספורט״. אופניים הם כלי הרכב שלנו, אמצעי להגיע למקום שבו אנחנו מתפרנסים, הכלי שבו מסיעים ילדים לגן ולקייטנה, נוסעים לאוניברסיטה ולבית הספר, רוכבים לסידורים ולענייני בריאות, עושים קניות של מצרכי יום יום לבית, ויוצאים לבילוי בלילות.

והנה, למרות שמספר משתמשי אופניים ככלי רכב בישראל מגיע למאות אלפים, עד כה לא נעשה כל מהלך משמעותי על מנת להכשיר עבורם תשתיות. למרות שמספרם הגדול ממילא, גם עולה מחודש לחודש ובקצב אקספוננציאלי, לא ננקט שום צעד ברמה לאומית, שיגן על ציבור הרוכבים מהסכנות האורבות להם במציאות הדרכים הנוכחית.

רוכבת אופניים תל אביבית / צילום: איל יצהר
 רוכבת אופניים תל אביבית / צילום: איל יצהר

לא "עושים ספורט". אופניים בתל אביב

דין טילים כדין תאונות דרכים

מדינת ישראל דווקא טובה בהגנה על ציבור בסכנה, אצלנו דין טילים כדין תאונות דרכים. לכן מושקעים מיליארדים בגדרות הפרדה באוטוסטרדות ועמודי בטיחות ברחובות הערים, בהרחבת כבישים ובבניית מחלפים. לכן, הדרכים זרועות תמרורים, רמזורים, שלטי הכוונה זוהרים ומכמונות מהירות. לכן, יש ״ינשופים״ והוקמה משטרת התנועה על כל כובד מערכיה ומצבת עובדיה.

בכל אלה מושקעים תקציבי ענק מקופת הציבור, וכולם משרתים בעיקר את בטיחות ונוחות המכונית הפרטית. האמצעים האלה מגנים על נהגים מפני עצמם, ועל נהגים מפני נהגים אחרים. לעומת זאת, רוכבי האופניים הנעים בכבישים - מופקרים. דבר אינו מגן עליהם, ובכל יציאה שלהם לדרך, מתגלמת סכנת חיים.

אופניים הם כלי רכב שאינו מזהם, אינו מרעיש וכמעט ואינו תופס מקום במרחב הציבורי לחניה. הוא בריא יותר למשתמש בו ואינו מסכן את הסובבים אותו, לא דורש תשתיות יקרות ולכן לא עולה כסף למדינה.

כל הסיבות הללו אמורות לגרום לממשלה לרצות לעודד את השימוש באופניים. אך בינתיים נדמה שהממשלה לא רק שאינה מעודדת, היא ממש מתעלמת מקיומם. ההתעלמות הזו היא לא פחות מהפקרה, בעיקר מצד משרד הפנים ומשרד התחבורה.

יש תקציבים, אין זמן

תקציבים לתשתיות אופניים״ מפוזרים בין רשויות שונות. יש גם תוכניות ל"אוטוסטרדת אופניים", ארצית ומטרופולינית. כל חצי שנה יוצאת ממשרד התחבורה הכרזה בנידון.

אני לא מפקפקת לרגע ברצון הטוב של מי שיזם את התוכניות ומתכוון לבצען, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחכות לתשתית מיוחדת. חייבים לעשות משהו עד שתתממש רשת שבילי האופניים המתוכננת. זו שתיסלל - מי יודע מתי - אחרי תכנון מפורט, הפקעה, אישור גורמי תשתית ומשתמשים נוכחיים, תיאום בין משרדי הממשלה והרשויות המקומיות, והסכמה של ועדות התכנון המחוזיות.

אין זמן לחכות. צריך תשתיות עכשיו ולשם כך חייבים להשתמש בדרך הקיימת, ולהקצות חלק ניכר ממנה לכלי תחבורה קלה ומתקדמת: לפנות בכל כביש קיים נתיב שלם לשימוש אופניים, קורקינטים, קלנועיות, סגוויז וכיוב׳.

רק כך אפשר להבטיח את שלום הנוסעים בהם, ולעודד לכך עוד רבים.

יש להחליט וליישם זאת עכשיו, לפני שיצטברו עוד מפגשים קטלניים.

ישראל כץ / צילום: יחצ
 ישראל כץ / צילום: יחצ

בסוף מישהו זועם ירים את הכפפה וידרוש ועדת חקירה. שר התחבורה ישראל כץ

על חשבון נתיבי מכוניות

למרות שמספר הרוכבים צומח מעל כל תחזית, ולמרות שמכל בחינה (כלכלית, בריאותית, חברתית, בטיחותית), צריך וכדאי לעודד את השימוש באופניים, עדיין כל שטח הדרך מיועד לשירות המכונית.

מחר 1 בספטמבר, עשרות אלפי תיכוניסטים ידהרו לבית ספר על אופניהם החשמליים. מי שומר עליהם, ומי מגן מפני הרוכבים שמרוב פחד יעשו את הדרך על מדרכות ולא בכבישים? עבודות הרכבת הקלה שמתרחבות לאורך המטרופולין ידחפו עוד אלפים להשתמש באופניים כדי להגיע בנוחות ולחמוק מפקקים - מי מתכונן לבואם של הרוכבים האלה בהמונים?

צריך לפנות להם מקום בדרך. מיד ועכשיו, על חשבון נתיבי התנועה המשרתים כיום את המכונית הפרטית.

להמשיך ולהתעלם מקיומם של כלי התחבורה הקלים, זה מחדל, אפליה והפקרה של ציבור גדול וגדל, שהוא גם חלש יותר, כלכלית וגופנית.

עוד כמה תאונות עם נזק גופני ברור, ומישהו זועם ירים את הכפפה וידרוש ועדת חקירה, ולחילופין יקרא למשפט ציבורי בעל תפקיד, הנושא במשרה רמה ואחריות גדולה ולאומית בתחום התחבורה.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988