"קירשנבאום הוביל חבורה בנוסח 'אני ואתה נשנה את העולם'"

חיים יבין: "בחבורה שהקימה את השידור הטלוויזיוני, מוטי היה ראשון בין שווים; הרגשנו שיש לנו את הכלי שמביא בשורה חדשה. האמנו שצריכים להירצח על המגרש. הרגשנו שאנחנו באים עם האמת שלנו ונשנה את פני התקשורת"

מוטי קירשנבאום / צלם: תמר מצפי
מוטי קירשנבאום / צלם: תמר מצפי

"אתה לא מבין שום דבר!", הטיח חיים יבין במוטי קירשנבאום. "אתה לא מבין!", ענה לו בצעקה רמה. הריב הקולני, שהתנהל בין השניים בירושלים הקטנה של ראשית קיץ 1968, עוד יהדהד במסדרונות תחנות הטלוויזיה בישראל לאורך שנים ארוכות, ויש יאמרו שהוא עוד ילך ויחריף בשנים שיבואו: הוויכוח על פניה ומהותה של מהדורת חדשות, במיוחד זו השייכת לציבור. מה יהיה אופיה, מה הקו, האם ראוי שתהיה בה אג'נדה.

את מהדורת "מבט" הראשונה ששודרה ב-20 באוגוסט 1968ערך מוטי קירשנבאום ז"ל, שהלך בסוף השבוע לעולמו, והגיש חיים יבין שיבדל"א. עם מותו של קירשנבאום, מהאבות המייסדים של השידור הטלוויזיוני הישראלי, רבים ביכו את התמוטטותה של רשות השידור. זו ההולכת ומתפרקת בימים אלה, שאנשיה פורשים לביתם בזה אחר זה.

כשקירשנבאום, יבין, אליהוא כ"ץ, שלמה אהרונסון, אלי ניסן, חיים גיל, שרי רז ובהמשך גם דן שילון, יעקב אחימאיר ורבים אחרים הניחו את היסודות לטלוויזיה העברית, נשבה רוח חלוצית, צעירה ורעבה ביניהם. אם למצוא נחמה באליגוריה האכזרית שמותחת קו בין לכתו של קירשנבאום למצבה של הרשות, אז אולי בכך שבמארס 2016, עת יקום תאגיד חדש, תשוב רוח דומה במסדרונותיה, יהיה במקום אשר יהיו.

חיים יבין סקפטי מאוד שזה יקרה. "אומר לך דבר אפיקורסי", אומר מר יבין, "האדון ארדן עשה חלטורה, והאדון ביבי נתניהו רוצה טלוויזיית כיס. הם יכולים לרצות, אבל זה לא ילך. גם המדיום וגם האנשים שבונים את המדיום, וכל האנשים שמגישים את החדשות, מאמינים בטלוויזיה ומאמינים שיש לנו כלי עם עוצמה, וכל ניסיון לרסן אותו או להכניס אותו לכלוב, זה לא יעבוד".

לדבריו, "כשאתה מדבר על החבורה הזו שהקימה את השידור הטלוויזיוני, ובה מוטי היה ראשון בין שווים, אז זו הייתה חבורה רצינית של אנשים בנוסח של 'אני ואתה נשנה את העולם'. הרגשנו שיש לנו את הכלי שמביא בשורה חדשה. האמנו שצריכים להירצח על המגרש. הייתה אמנם תחרות על מי ינהיג, אבל היה העניין שאנחנו באים עם האמת שלנו, ונשנה את פני התקשורת".

למד הפקה טלוויזיונית בחו"ל

"היו תנאים מיוחדים אז, ואין להסיק מהם על הרשות הרצויה", אומר בשיחת טלפון מביתו שבירושלים פרופ' אליהוא כ"ץ, ממייסדי הטלוויזיה הישראלית וסוציולוג חתן פרס ישראל. "מדובר בסיום מלחמת ששת הימים, וההרגשה של כולם הייתה שישראל החמיצה את ההזדמנות להיות באוויר תוך כדי הלחימה, כאשר לרוב ארצות ערב היו תחנות טלוויזיה, ולישראל לא הייתה תחנה כזו.

"נוסף על כך, בן-גוריון, שהיה מראשי המתנגדים לטלוויזיה, עזב את השלטון, והזמן היה מתאים לנסות בצורה מהירה ויסודית להקים מערכת שידור שתוכיח את קיומה וזהותה של מדינת ישראל, עם דגש חזק על האפשרות שאפשר יהיה להידבר עם ערביי השטחים בזכות שידורים בערבית".

- מאיפה השיגו את האנשים?

"חלק גויס מאנשי הרדיו שהיו מוכנים לנסות את עצמם במסגרת החדשה, וחלק גויס מישראלים שלמדו הפקה טלוויזיונית בחו"ל, דוגמת קירשנבאום, שלמד בארה"ב. היו ישראלים מעטים עם הכשרה מתאימה, היה סוג שני של לא ישראלי שנמשכו לרעיון של ייעוץ והדרכה".

בספרו "עובר מסך" תיאר חיים יבין את המפגש עם קירשנבאום. "לעורכו הראשון נבחר בחור ממושקף, גבוה ודק, עם המון ביטחון עצמי", כותב יבין. "הוא דיבר הוליוודית: frame, movie, show. איש מבריק, אסרטיבי, קצת אגרסיבי, מצחיק, איש שבלט מיד בכישרונו, בלשונו ובמנהיגותו הטבעית. תמיד צדק, תמיד ידע הכול טוב מכולם. מוטי קירשנבאום".

לדברי פרופ' כץ, "קירשנבאום היה אישיות בולטת, עדיין לא במלוא קומתו, אבל היה בהחלט מרכזי ומנוסה ובעל מזג מתאים לעבודת צוות".

 

"ישראליות לא מכופתרת"

ובחזרה לקטטה ההיא, שיבין זוכר היטב. "היה קשה מאוד לעשות מהדורת חדשות", הוא מספר, "התפתח ויכוח שהיה גם קולני מאוד על הקונספציה של 'מבט'. אני וכ"ץ היינו במחנה אחד, חשבנו שצריך לעשות יותר מגזין, וקירשנבאום רצה מהדורת חדשות. הוא רצה חדשות, הוא לא הסכים לשום פשרות. הוא בא מהאסכולה האמריקאית. ואנחנו הרי לא יכולנו להעביר בזמן אמת, מסיבות טכניות, את ההתרחשויות. לכן נכון היה בעיניי ללכת לכיוון המגזיני".

- אולי הוא חשש שלא תהיו נוקבים מדי, שתהיו רכים כלפי השלטון?

"לא. אנחנו היינו אנטגוניסטים לשלטון מהצעד הראשון. אז נהנינו מכסף של משרד ראש הממשלה, לא פחות, וזה לא עצר אותנו כהוא זה. היה אפשר לריב עם מוטי ולהתווכח איתו, והוא ידע לסיים את הדיון בקריצה. זו תכונת המנהיגות שהייתה בו. הריב סביב 'מבט' הוא אחד המקרים המעטים שרבתי איתו באמת".

יבין מספר שבימים הראשונים, שקדמו לשידור הראשון, "סדר לא שרר". לדבריו, "הכול התחיל בדירה פרטית בנחלת שבעה, ומשם אורגן השידור הראשון, שהיה המצעד של צה"ל. היו ישיבות ארוכות כל הלילה, ישבנו בבתי-קפה באמצע העיר, וטחינה נזלה מהפיתות על הניירות. היינו תחת החסות של CBS, ולמדו אותנו, שלחו לנו אדם טוני הטש, והוא לימד אותנו מה עושים ומה לא ומה זה ליינאפ. היו בעיות טכניות, שבחלקן היו בעיות טכניות".

- פרופ' כ"ץ, האם זכורה לך אווירה כאוטית?

"בהקמה הייתה אווירה תנועתית יותר מביורוקרטית, ברוח. הרבה מעבר לשעות עבודה, וועדים וכל מה שהביא לסופה של רשות השידור במתכונת הנוכחית".

- האם יש צורך באנשים צעירים כדי לבנות גוף שידור חדש?

"לא הייתי אומר שצריכים להיות צעירים במיוחד. אבל צריכים להיות בעלי מרץ ובעלי תודעה תנועתית, של קבוצה מלוכדת, והיום גם בעלי חשיבה לעומק של איך צריך לייחד את השידור הציבורי, לעומת הערוצים המסחריים.

"יש עכשיו בעיה גדולה שצריך לבנות מחדש את הקהל, הצופים הזדקנו ונאמנים לרשות השידור, והיתר בערוצים המסחריים. כל הדופליקציה של החדשות בערוצים 2, 10 ו-1 היא מיותרת, כי אין הבדל ממשי בין מהדורות החדשות של 3 ערוצים שמשודרים באותו זמן ומבזבזים כסף לכולם. הייתי חושב אפילו על איחוד".

- מה דעתך על הכוונה להקים תאגיד שידור ציבורי ישראלי חדש?

"יש טעות גדולה בחורבן הקיים. המסר הוא של התערבות הממשלה. המשתמע מזה שזה ממשלתי, וזה ההפך ממה שרשות שידור צריכה להיות. אולי האגרה הייתה גבוהה מדי, אבל הרעיון שלכל אזרח יש מניה ברשות, שזה לא ממשלתי אלא עצמאי, לא משרתת את הממשלה ואת המשק. הבנייה היא טעות - היה צריך לתקן מבפנים. אני לא אומר שלא היו טעויות, וודאי שהיו מקום לשיפור ולתיקון".

קירשנבאום היה בסופו של דבר בצד המפסיד של הוויכוח. כ"ץ ויבין הצליחו להוביל למהדורת "מבט" שהייתה יותר מגזינית. "אנחנו התחלנו בשעה 21:00, ואז לא הייתה תחרות, וזה היה מעין מגזין של חדשות, לא חדשות במובן המדויק, אלא כתבות", מתאר כ"ץ. "מה שקירשנבאום הביא בסך-הכול מההתחלה זו הישראליות הלא מכופתרת וחוש הומור והגדרת חדשות הרבה יותר רחבה ממה שניתן להשיג ממהדורות חדשות אחרות - תרבות, ספרות אמנות. כל זה נכנס למהדורה ונתן לזה אופי לא רק חדשותי אלא יצירתי, הרבה יותר ממה שיש בעולם".

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נתח שוק וצרכנות?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988