מלחמה בנמרים ובזבובים

על שלושה אורחים רמי-דרג שהגיעו לאמריקה השבוע

שי ג'ינפינג - נשיא סין / צילום: רויטרס
שי ג'ינפינג - נשיא סין / צילום: רויטרס

את ההצגה היה קשה כמובן לגנוב מפרנסיסקוס הראשון. מי יכול להתחרות בכוכבותו של אפיפיור רב-כריזמה, המדבר ספרדית שוטפת, ואוסף מיליון מאמינים בפארק בפילדלפיה (הקרוי על שם אחד המייסדים החילוניים של הרפובליקה האמריקאית). הוא מדבר בלשון נסים, אהבה וחסדי הבורא. העיתונים יוצאים מגדרם לקראתו. "לך בשם אלוהים!", זועק ה"ניו-יורק פוסט". "אמן", מכריז "טיימס טריביון", היוצא בצפון מזרח פנסילבניה, בכותרת של מילה אחת.

זה היה שבוע שבו הצטלבו (משחק מלים לא מכוון) הרבה דרכים בארה"ב. ראשי מדינות וראשי ממשלות מכל רחבי העולם נהרו לניו-יורק, לציין את יום השנה ה-70 לייסוד האו"ם, וניצלו את ההזדמנות כדי להתפזר לערים נוספות, מוושינגטון ועד סיאטל, ממיאמי עד סן פרנסיסקו.

רק אחד מהם ניסה, קצת, אולי מבלי דעת, להתחרות בפופולריות של האב הקדוש. נרנדרה מודי, ראש ממשלת הודו, ערך עצרת גדולה בהיכל SAP בסן חוזה, קליפורניה, עיר הבירה של עמק הסיליקון. העיתונים דיווחו שבעצרת נכחו 17,500 בני אדם, רובם ככולם הודים המתגוררים בשכונה. הם המיעוט הלאומי הגדול ביותר בעמק, לצד הישראלים. מודי נאם באוזניהם בהינדית, לשון הדיבור והמחשבה העיקרית שלו. "נואם מרשים, גם אם אי-אפשר להבין אף מילה אחת", כתב, ברצינות, אחד המדווחים (http://tinyurl.com/modi-valley).

פופולרי פחות, אבל בשום פנים לא חשוב פחות, היה נשיא סין, שי ג'ינפינג. הוא התחיל את מסעו לארה"ב בוושינגטון, לא העיר אלא המדינה, בקצה הצפון-מערבי של ארה"ב. זו הייתה בחירה לא-בלתי-טבעית. החוף המערבי הוא הקרוב ביותר גיאוגרפית אל סין, והוא גם הפלטפורמה העיקרית של סחר איתה, אם באמצעות נמליו, ואם באמצעות קמפוסי הטכנולוגיה העלית שלו.

עתירי סיכויים, רבי-סכנות

שי לא ניסה להתחרות בפרנסיסקוס ובמודי במספר המאזינים ובקול התשואות. הוא הסתפק בפגישות קטנות ואיכותיות, תחילה עם מנכ"לים של היי-טק, ברדמונד, אצל מיקרוסופט; אחר כך עם קבוצה של מושלי מדינות אמריקאים. אפילו הנרי קיסינג'ר בן ה-92, שחוח ועגול מתמיד, סר אל מלונו של הנשיא.

שי היה כמובן האורח החשוב מן השלושה, לפחות מבחינת היחסים הבין-לאומיים. על היחסים בין סין לארה"ב אפשר כמעט תמיד להגיד שהם נמצאים בצומת דרכים קריטי. לא היו מסובכים, עתירי פוטנציאל, רבי-סכנות ודרמטיים מהם, אפילו לא היחסים בין וושינגטון למוסקבה בימי המלחמה הקרה.

אז, בימים הקרים, אמנם עמד על הפרק גורל המין האנושי, אבל תהום של צינה הבטיחה מינימום של יחסים דו-צדדיים. המסחר היה מבוטל, ובשום נקודה לא היה חשש שברית-המועצות גונבת מקומות עבודה, או מציפה את אמריקה ביצוא זול. אפשרויות כאלה היו מבדחות את שומעיהן.

"לא בית הקלפים"

היחסים חוזרים ועומדים בצומת דרכים קריטי, הרבה מפני שסין עצמה - בינה ובין עצמה, בינה ובין שכניה, בינה ובין שאר העולם - חווה ימים גורליים. הנשיא שי, כאשר עלה לשלטון, לפני שלוש שנים, קיבל עליו משימה ענקית של תיקון מסלול בשעת סערה.

הציון הזה אינו בא מפי פרשנים ומשקיפים. הוא בא מצד שי עצמו. בהופעתו בסיאטל הוא דיבר במפורש על הצורך הקיומי לבער שחיתות. "באחרונה טיפלנו בשחיתות ביד קשה, פגענו הן בנמרים והן בזבובים. זה מתיישב עם צורכי העם. אין זה מאבק כוח. אין זה 'בית הקלפים'".

ההזכרה הזו של סדרת הטלוויזיה הפופולרית עוררה צחוק בין השומעים. הסדרה אמנם אינה מוקרנת בטלוויזיה הסינית, חלילה, בשביל מה לעורר אסוציאציות, אבל היא נפוצה פיראטית בכל רחבי סין.

שי המשיך: "אם לא נפתור את הבעיה הקיימת, העם לא יבטח בנו, ולא יתמוך בנו. לפיכך אנחנו מדגישים, כי בניהול ארצנו עלינו לנהל גם את מפלגתנו; ניהול המפלגה מחייב אותה מידה של הקפדה".

משבר לגיטימיות

ל"בעיה הקיימת", שמתאר שי, אין איפיון אחר זולת משבר לגיטימיות. במדינה חד-מפלגתית, שבה אין אפילו בחירות נומינליות לנשיא או לפרלמנט, אמנם אין אופציות אחרות זולת מפלגת השלטון. אבל גם בה, אולי בייחוד בה, נחוץ מנדט, אפילו ערטילאי.

מלכים באירופה לפני המהפכה הצרפתית שאלו את המנדט הזה מאלוהים. בסין, השלטון מסתמך מאז ומעולם על "מנדט שמיימי". לפני 25 שנה המפלגה הקומוניסטית הייתה קרובה לאבד אותו, לאחר הדיכוי הרצחני של התקוממות הסטודנטים ב"כיכר השלום השמיימי". היא חזרה וכוננה, אותו, לפחות למעשה, בזכות זינוק כלכלי היסטורי. עליית שי, והסמכויות העצומות שצבר לטיהור המפלגה מ"נמרים וזבובים", מבטאות חשש שהמנדט חוזר ונשמט.

היה קצת משונה לשמוע אותו שופך את לבו על הצורך "לנהל את המפלגה ביד חזקה". קהל מאזיניו אמנם כלל פקידים סינים בכירים, אבל רוב הנוכחים היו אנשים שאינם רוחשים אהדה טבעית למפלגות טוטליטריות, המחזיקות בשלטון בזכות החנקת כל זיק של מחשבה פוליטית חופשית. הנה כי כן, הצנזור הגדול ביותר של האינטרנט יושב בחברת תעשייני האינטרנט של אמריקה, ומדבר על המכנים המשותפים.

"חסר בושה"

היחסים המורכבים ורבי-הסתירות האלה אינם צריכים לעמוד בכל מבחני ההיגיון, אם כי מפעם לפעם אין ברירה אלא להעמיד אותם במבחנים כאלה. הילרי קלינטון, המקווה לעמוד מול שי כשווה עם שווה בעוד שנה וחצי ופחות, תקפה אותו השבוע בחריפות מיוחדת. נאומו בעצרת האו"ם, במאורע שהוקדש לזכויות נשים, היה "חסר בושה", היא צייצה.

הוא היה כזה מפני שממשלת שי מתנכלת לנשים סיניות, הפועלות לטובת זכויותיהן. בתחילת השנה השלטונות, החרדים מפני כל גילוי של ספונטניות, עצרו נשים שתכננו להפגין נגד התנכלות מינית לנשים בתחבורה הציבורית. המשטר מוסיף להחזיק אחדות מהן במעצר.

התקשורת הסינית התנפלה על קלינטון בתיאבון כמעט צפון-קוריאני, השוותה אותה לדונלד טראמפ, האשימה אותה בדמגוגיה, וייחסה לה "תזזית אחוזת פאניקה". "היא השפילה את עצמה", כתב הטבלואיד הסיני בלשון האנגלית "גלובל טיימס", שופר צורם במיוחד של המשטר. "העם הסיני אינו כועס עליה, אבל אנחנו בזים לה קמעה".

זה עימות, שקלינטון אולי הייתה נמנעת ממנו בנסיבות פוליטיות רגועות יותר. היא קיוותה להתייצב בעונת הבחירות הנוכחית כבוגרת היחידה בחדר מלא ילדים מתקוטטים, עם הילה נשיאותית ועם שיקול דעת. אבל כאשר הקרקע מאיימת להישמט מתחת לרגליה, מותר גם לה להסיר את הכפפות.

השותפים חורקים שיניים

ברק אובמה אירח את שי בבית הלבן במעמד של לבביות מנומסת, בוודאי יותר לבביות ממה שמילאה את החדר במהלך פגישתו הלא-מחויכת עם ולדימיר פוטין בניו-יורק. בעגה הרוסית נשחקה עד גיחוך המליצה "שותפינו המערביים". אבל אין שום דבר מליצי בהכרה ששיתוף הפעולה בין אמריקאים לסיני הוא כורח המציאות.

זה ההבדל הגדול בין המתיחות הסינו-אמריקאית למתיחות האמריקאית-סובייטית של הדור הקודם. בזו האחרונה היה אפשר לטפל באמצעות חומות ומסכי ברזל. ניטרולה לא חייב מגע מסיבי ודיאלוג בלתי-פוסק כמעט בכל תחום של פעילות אנושית. תזכורת על שיעורי החשיפה של אמריקה וסין זו לזו הוא המספר המדהים - 275,000 - של סטודנטים סיניים, אשר למדו בשנה שעברה באוניברסיטאות אמריקאיות (והזרימו אגב כך 22 מיליארד דולר לכלכלת ארה"ב).

תהיה הסלידה מפני המשטר הסיני אשר תהיה, צינה של מלחמה קרה אינה אופציה. הנשיא אובמה אל נכון חרק שיניים, כאשר שמע את הבטחת שי להטות כתף במאבק נגד שוד הדאטה המאורגן משרתי אינטרנט של ממשלת ארה"ב ושל תאגידים אמריקאיים. כל הדרכים מוליכות לבייג'ין, או בעצם לשנחאי; לוושינגטון אין יותר מקורטוב זעיר של ספק בזהות ההאקרים ובזהות הממונים עליהם.

כיוצא בזה, האמריקאים משוכנעים, שהסינים אינם עומדים בדיבורם בשורה של עניינים אחרים: התערבותם הבלתי-פוסקת בשוק המטבע, כדי להנמיך את ערכו של היואן, כדי להעניק יתרונות ליצוא הסיני; המכשולים העומדים בדרכן של חברות אמריקאיות, המנסות לעשות עסקים בסין; התביעות הטריטוריאליות של סין בים סין המזרחי ובים סין הדרומי.

לסינים מצידם יש אוסף תלונות משלהם, ממדיניות הריבית בארה"ב ועד אספקת נשק לטייוואן. גם הם חורקים שיניים, בייחוד בימים של מערכת בחירות בארה"ב, כאשר סין היא מטרה טבעית לחציו של כל שוחר נשיאות, גדול כקטן.

ציוצים וסלפיז

לנרנדרה מודי ההודי אין בעיות כאלה. הכול מסכימים, שהודו היא עצומת פוטנציאל, וכמעט הכול מסכימים שמודי מיטיב מאוד להציג את הפוטנציאל הזה במסעותיו התכופים לחו"ל. מרק צוקרברג מפייסבוק, שלבביות מיוחדת התפתחה בשנה האחרונה בינו ובין מודי, הכריז בעצרת בסן חוסה, כי מודי "שינה את האופן שבו אנחנו מהרהרים בהודו".

ראש הממשלה, שהנהיג את מפלגתו לניצחון היסטורי באביב 2014, התבשם בגילויי הידידות וההערצה. הם העניקו לו סיקור אוהד מאוד, אולי אוהד מדי, בעיתוני הודו, הנוהגים בו בכסיות של משי. הכול מקווים, שמודי ישכנע את עולם העסקים לבטוח במנהיגותו. אבל האמת היא, שאכזבה מסוימת מרחפת על הווירטואוז הפוליטי הזה. הוא הבטיח רפורמה מואצת, כדי לבער את השחיתות המסיבית, לקצץ את כנפי הביורוקרטיה ולרופף את הפיקוח.

ששה-עשר חודשים באמת אינם זמן ארוך בשביל ארץ, שהתרגלה במרוצת השנים לשינויים זוחלים ולאינרציה. אבל מודי נבחן על יסוד לוח-הזמנים האופטימי, שהוא עצמו הציג. בספק גובר מוטל הרושם הדינמי של מנהיגותו, הניזון במידה רבה מעודף פעילות על המדיה החברתית - הוא הצייצן הפוליטי הפורה ביותר עלי אדמות, וצילומי הסלפי שלו נעשו שם דבר. הבוס של ג'נרל אלקטריק סר השבוע לדלהי, דווקא בהיעדרו של ראש הממשלה, ונזף בפומבי בהודו על היעדר התקדמות. GE משתוקקת להיכנס לשוק הענקי הזה, הוא אמר, אבל אין לה כל חשק לבזבז את זמנה על מאבק נגד ביורוקרטיה.

מכל אמרות-הכנף של האורחים רמי-הדרג באמריקה השבוע, לא הייתה מרשימה יותר מעצת האפיפיור: פיתחו-נא את לבכם לכוח-הנס של האהבה, הוא הכריז במיסה ההמונית בפילדלפיה. לא בטוח כלל שאהבה, היא כשלעצמה, תספיק למנהיגיהן של שתי הארצות המאוכלסות ביותר בעולם, אבל בטוח למדי שהם היו שמחים להשתמש בנס או שניים.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988