ראש סוכנות הדיור באו"ם רוצה שהערים יצטופפו עוד יותר

ד"ר ג'ואן קלוס, אשר הגיע לתל אביב לרגל ועידת הערים שהתקיימה במסגרת פסטיבל החדשנות DLD של עיריית ת"א-יפו, מסביר בראיון בלעדי מדוע הערים שאנחנו בונים כיום מסכנות את עתיד הפלנטה: "עיר טובה זה לא רעיון פילוסופי אלא צורך חיוני ודחוף. משום מה, לעיר יש עדיין מוניטין רע בקרב ממשלות ברחבי תבל"

ד"ר ג'ואן קלוס / צילום: איל יצהר
ד"ר ג'ואן קלוס / צילום: איל יצהר

"ראש עיר קם בבוקר כראש עיר, מבלה את כל יום העבודה שלו כראש עיר, אוכל ארוחת ערב כראש עיר, וגם כשהוא עולה על יצועו בלילה הוא אינו יכול לנוח, כי הוא ממשיך לעבוד כראש עיר אפילו בשנתו", אומר ד"ר ג'ואן קלוס (Joan Clos), יליד קטלוניה וראש הסוכנות לעירוניות ודיור של האו"ם (UNHABITAT). קודם לכן מילא קלוס תפקידים פוליטיים שונים בספרד, ואף נבחר פעמיים לראש עיריית ברצלונה וכיהן בה כראש העיר בין 1997 ל-2006.

סוכנות הביטאט, שבראשה הוא עומד מאז 2010, מקבילה לסוכנויות האו"ם כמו אונסק"ו (תרבות) ויוניס"ף (ילדים). תכלית ההביטאט לקדם את מערכי סביבות החיים של בני האדם בעולם, ולקדם שיטות תכנון מגורים, תשתיות ומרחבים ציבוריים.

קלוס, שהגיע לאחרונה לתל אביב לרגל ועידת הערים שנערכה השנה זו השנה החמישית, במסגרת פסטיבל החדשנות DLD של עיריית ת"א-יפו, מחייך בנוסטלגיה כששואלים אותו על ההבדל בין שני התפקידים. "אני מאוד מתגעגע לתפקידי כראש העיר, למרות שהוא הרבה יותר מעייף מכל תפקיד אחר שנשאתי בו (קלוס שימש גם כשר התיירות, המסחר והתעשייה של ספרד). להיות ראש עיר זה תפקיד חלומי - מחליטים, מבצעים, ורואים תוצאות מיד. בתפקידי הנוכחי נדרש ממני הרבה אורך רוח. כי כדי לראות שינוי שגרמה לו החלטה או פעילות שלי, צריך לחכות זמן רב".

התכלית של סוכנות הביטאט היא פיתוח ערים טובות, וקלוס אומר שהמטרה הראשונה שלו היא "נגישות לכל". כשהוא אומר "נגישות", הוא אינו מתכוון להקלה על ניידות של אנשים עם מוגבלות גופנית, אלא לנגישות של כל האנשים בעולם לדברים הרבה יותר בסיסיים. "למיליונים כיום עדיין אין נגישות למים נקיים, אין נגישות לחשמל, למיליונים אין נגישות להגנה קבועה מפני פגעי מזג אוויר. רבים האנשים בעולם הסובלים מקשיי נגישות לדיור הולם ובטוח, ולרוב הנשים בעולם אין נגישות לקרקע, כי הרוב המכריע, 90% מהאדמה בעולם בבעלות פרטית, היא בבעלות של גברים".

- איך כל זה קשור לעירוניות?

"עיר היא מקום שבו נוצרות הזדמנויות כלכליות רבות יותר ומגוונות יותר, ומציאות כזו משנה את חלוקת התפקידים המסורתית בין גברים ונשים. כך תורמת העיר לשוויון ההזדמנויות בין המינים, דבר שניכר בכל מקום (בכל העולם שיעור הנשים המשכילות גבוה יותר בעיר, שיעור הנשים העובדות גבוה יותר בעיר מאשר בכפר, ושכרן של נשים עירוניות גבוה בשיעור ניכר משכרן של נשים המתגוררת ביישובים כפריים - מ.מ). בנוגע לצרכים הבסיסיים יותר - רק בעיר אפשר לספק ביעילות חשמל, אנרגיה ותנאים סניטריים להרבה אנשים. מדינות עניות לא יכולות להרשות לעצמן להנגיש את השירותים החיוניים האלה בהתיישבות מפוזרת ומתפזרת, לא כל שכן להנגיש חינוך, בריאות ותרבות. וכך גם לגבי דיור הגון. אי אפשר לספק דיור סביר לאנשים, אם כל אחד רוצה בית עם גינה. זה יקר מדי בכסף בגלל עלות התשתיות, ויש לזה גם מחיר גבוה לסביבה".

15 אלף איש לקמ"ר לפחות

הדעה המקובלת היא שתהליך העיור האינטנסיבי שעובר העולם הוא הפתרון לסכנת הקיימות והדרך להצלת הפלנטה. אבל קלוס מזהיר כי, "אם נמשיך לארגן את הערים שלנו כפי שעשינו זאת עד עכשיו, אין סיכוי שנשרוד". הוא אומר כי עדיין רוב הערים בעולם מתוכננות באופן שאינו קומפקטי מספיק, והן אינן מתאימות לאתגרים שאיתם הם אמורים להתמודד.

"השיח הוא על הפחתת מכוניות, ולכאורה אף אחד כבר לא מתגאה בסלילת כבישים; כולם גם מדברים על צפיפות, ועל כמה חשוב לפתח ערים טובות כדי להגדיל את ההזדמנויות של האזרח והנגישות שלו לשירותים, אבל הכל מאוד תיאורטי ומתנהל כשיח אקדמי. ערים מיישמות את הערכים האלה באופן חלקי ועדיין מצמיחות סביבן פרברים שמסוכנים לפלנטה. רוב מקבלי ההחלטות ברמה של מדינות אפילו לא עד הפנימו שעיר טובה זה לא רעיון פילוסופי אלא צורך חיוני ודחוף של החברה האנושית. משום מה, למרות שעירוניות היא מנוף אדיר לפיתוח לאומי, לעיר יש עדיין מוניטין רע בקרב ממשלות ברחבי תבל".

- מה הוציא לחיי עיר שם רע כל כך?

"באפריקה למשל, 65% מתושבי הערים גרים בסלאמס, ולכן העיר נתפסת כצורת התיישבות שגורמת לבעיות: תנאי מגורים לא נאותים ותופעות שמתלוות אליהם כמו פשיעה, זנות ומסגרות חברתיות לא בטוחות ולא יציבות. זה גם המצב במדינות מתפתחות באמריקה הלטינית. במציאות כזו קשה להשתכנע שהעיר היא הפתרון לעוני, ולא הסיבה שגורמת לו".

- בערים מצליחות הבעיה אינה עוני, אלא העובדה שרק עשירים יכולים להרשות לעצמם לגור בהן.

"זה נכון, בקצה השני של תופעת העיור נמצאות הערים החזקות במדינות המפותחות. הן מתייקרות, התושבים הוותיקים סובלים מג'נטריפיקציה, ובכולן מתפתחת מצוקה של ממש בדיור בר השגה. אם סניטציה ופשע זו התלונה העיקרית של תושבי העיר במדינות המתפתחות, אז גובה שכר הדירה וערכי הנדל"ן הגבוהים זו התלונה הכי שכיחה בערים המפותחות. ההתייקרות והשאיפה לדיור בתנאי מגורים מרווחים, דוחפים לאסון הגדול ביותר של ההתיישבות האנושית מאז ומעולם - הפרבור. במשך כמה עשורים מכרו לאנשים חלום שגוי, את המחיר אנחנו משלמים עכשיו. המחיר של הפרבור הוא נורא וניכר לעין מכל בחינה: סביבתית ואישית. צריך להשלים עם כך שאי אפשר שלכל אחד תהיה חצר פרטית משלו. זו עובדה שהחצר והחוץ צריכים להיות משותפים. עכשיו צריך להתמודד עם האתגר לייצר חיי רווחה נוחים, שמאפשרים לכולם הזדמנויות כלכליות וחברתיות שוות בתוך ערים צפופות שהמרחבים שבהם משותפים להרבה אנשים".

- יש נוסחה?

"אין נוסחה, כי ערים אינן העתק אחת של השנייה. לכל עיר תנאי מזג אוויר משלה, לכל עיר יש היסטוריית התפתחות שונה, וכל עיר מגיעה אליה ומתגוררת בה אוכלוסייה שונה. אבל יש עקרונות שחייבים להתקיים כדי שעיר תמצה את הפוטנציאל שלה ותהיה מנוף למיצוי הפוטנציאל של כל תושב בה. עיר שאינה צפופה מספיק לא תהיה עיר טובה. הצפיפות השכיחה בערים היא 4,000 איש לקמ"ר, יש לשאוף לפחות ל-15 אלף איש לקמ"ר (על פי נתוני הלמ"ס, הצפיפות בירושלים עומדת על כ-6,500 נפש לקמ"ר, ובתל אביב על כ-8,000 נפש לקמ"ר), ואף יותר מכך".

- צפיפות היא התשובה לכל?

"הצפיפות היא משאב חשוב מאין כמותו, אבל היא לא תעבוד בלי עירוב שימושים ובלי תשתיות תחבורה מתקדמת, שמאפשרות תנועה לא מזהמת בתוך הערים. דבר נוסף שכל עיר צריכה הם מרחבים ציבוריים שמאפשרים לתושבים ליהנות מצד אחד מקרבה לאנשים אחרים, ומצד שני מפרטיות. ערים צפופות עם מרחבים ציבוריים איכותיים זה קיימי יותר לעולם, כלכלי יותר למדינות ונוח יותר לפרט".

- מה עוצר את הפיתוח מלקרות רק לפי העקרונות האלה?

"זה לא קורה כי לצערנו, כרגע הפיתוח מתנהל כמונולוג של קבלנים, והאינטרס של משקיעי נדל"ן הוא לא תמיד האינטרס של העיר שהם משקיעים בה. כוחות השוק לא הולכים בהכרח יד ביד עם הערכים של העירוניות. כדי לרסן את הכוחות החזקים האלה האלה צריך רגולציה שתהיה חזקה מהם. בשביל רגולציה צריך הנהגה חזקה לעירוניות, עם תמיכה ציבורית והכרה בחשיבות שלה. כפי שהתפתחה הנהגה לערך הקיימות שהיום יש עליו הסכמה גורפת בכל מקום, כך צריכה לצמוח הנהגה עולמית לעירוניות. עבור המדינות המתפתחות שבהן צומחות מגה-ערים כמו שקורה בהודו ובסין, הקריאה הזו אינה מותרות, עבורן הקריאה הזו שלי היא קריאת חירום".

לא עומדים בקצב המטרופולין

קלוס טוען שאנחנו בעיצומו של "בום עירוני". ערים צומחות בדינמיקה שלא היתה כדוגמתה, בגידול אוכלוסין, בהיקף הבינוי. "זו תנועת ההגירה הכי מהירה וגדולה מראשית האנושות. הערים גדלות מעבר ליכולתן, והקצב הזה מקשה על המוסדות העירוניים הוותיקים לעמוד במחויבויות שלהם כלפי התושבים. הם לא תוכננו בשביל כמות כזו גדולה, וצמיחה כל כך אינטנסיבית.

"הקושי מחריף בערים מטרופוליניות, שמשרתות הרבה אוכלוסייה, הגדולה בהרבה מאוכלוסיית תושביהן הרשמית. אין דרך לספור את כמות האוכלוסייה הזו, או לתקצב אותה ברמה מדינית, וזו הסיבה שערים רבות בעולם נמצאות בסיטואציה כלכלית גרעונית ומעורערת. הההוצאות שלהן גדלות מאוד ומהר מאוד, ואין מאיפה להחזיר את הכסף".

- קשה לטעון שהערים הצומחות סובלות ממחסור. להיפך, הן בדרך כלל עשירות יותר ואפילו מאיימות על המדינה בעושר שלהן, שיכול להיות מתורגם גם לכוח.

"זה נכון, הערים מתחזקות והופכות לגורם משמעותי יותר עבור התושב מאשר המדינה שהעיר שייכת לה. זו הסיבה שתושבים ממהרים לכעוס על ראש העיר, לפני שהם כועסים על המשרד הממשלתי המרוחק. הם נגישים יותר, ולכן נוצר רושם מוטעה שהאחריות שלהם. אבל בהרבה מקומות באים לראשי הערים בטענות גם על דברים שאין להם שליטה עליהם. למשל, תוקפים אותם על כך שהביטחון ברחובות מעורער, אבל ברוב המדינות המשטרה היא מוסד ממשלתי, ואין לראשי ערים שליטה עליה. כועסים על ראשי ערים שהדרכים העירוניות פקוקות, אבל המדינה אחראית על התחבורה הציבורית, ולראשי הערים אין סמכות לשלוט בהשקעות ובסדרי העדיפויות לגביה. תושבים כועסים לגבי הקצאות התקציבים העירונית, כל תושב מרגיש מקופח בשכונה שלו, כל בעל עסק מקומי מרגיש שפוגעים במגזר העיסוק שלו וסבור שהעיר לא משקיעה בו מספיק. אבל הבה נזכור שאת רוב הכנסות העיר, לוקחת המדינה. ובואו נודה - קשה למדינות לוותר על הכסף הזה ועל השליטה בו".

- מה התרופה לדעתך למצב הזה?

"צריך לתת לערים הרבה יותר שליטה על הכסף שנוצר בתוכן. רוב הכסף שנוצר בעיר צריך להישאר בתוכה. כיום, רוב ההכנסות שמייצרת עיר עוברות לפדרציה ומשם מתחלקות מחדש וזורמות אל הערים לפי הקצאות שבמקרים רבים אינן רלבנטיות למצב ולצרכים בשטח. זה לא מפתיע. איך ידעו ממשלות מה הם הצרכים בשטח? היומיום העירוני כל כך דינמי, השרים לא נמצאים שם, וראשי ערים כן - לטוב ולרע. עדיף לתת לראשי הערים לגבות את עיקר המס, הם יהיו הרבה יותר רגישים בנושא זה. שרים יכולים בהינף יד לעלות מס ולהוריד אותו, כי הם לא נפגשים פנים אל פנים עם האזרחים שמושפעים מכך. ראשי ערים יגבו מסים בזהירות רבה מאוד, משום שראש העיר פוגש את התושב משלם המס ברחוב. התושב מצדו, יכול כמעט מיד לראות את השימוש שעושים במס ששילם, ואם הדבר משפר (או לא) את השירות שעבורו נגבה המס".

- חזון הערים שלך יהפוך אותן לחזקות מאוד. במצב כזה אולי אפשר יהיה לבטל המדינות.

"ממש לא. מדינות וערים זה לא משחק סכום אפס. חיזוק העיר לא בא על חשבון חיזוק המדינה. אני מוכן להסכים לטענה ההפוכה - שערים חזקות הן המפתח למדינות חזקות. הדוגמא הטובה ביותר לכך הן המדינות נורבגיה, שוויץ, שבדיה, שבהן לערים יש עצמאות יוצאת מגדר הרגיל, והדבר מעולם לא פגע במדינות, שהן בין העשירות, החזקות והמשגשגות ביותר בעולם. למדינה יש תפקידים חשובים, ולערים יש תפקידים חשובים אחרים".

- לא כל ראשי הערים בעולם יסכימו איתך.

"הם לא יסכימו איתי משום שמבנה מערכת היחסים הנוכחית עם המדינה אינו מוצלח. זה מורגש מאוד כשמפלגת השלטון המרכזי היא לא מאותו מחנה של מפלגת השלטון העירוני, אז הדבר ממש פוגע בתפקוד של ערים. לכן צריך לשנות את מבנה מערכת היחסים בין ערים למדינות, ולארגן אותו מחדש עם חלוקת סמכויות אחרת, ומנגנונים אחרים לקבלת החלטות. צריך רפורמה, ואפילו מהפך".

- מי צריך להוביל את הרפורמה הזו, מי ייעצב את מערך הכללים החדש?

"זה למשל, תפקידה של המדינה".

ג'ואן קלוס

תפקיד: סמנכ"ל האו"ם ויו"ר הסוכנות לדיור וערים חכמות

שנת לידה: 1949

ארץ לידה: קטלוניה, ספרד

תפקידים קודמים: ראש עיריית ברצלונה, שר המסחר והתעשייה ושר התיירות של ספרד, שגריר ספרד באיסטנבול

"עיר שמשרתת רק את תושביה אינה עיר"

"אנחנו לא חיים בימי הביניים, מידע עובר במהירות אדירה היום, בשביל להעתיק רעיון טוב, לא צריכים ועידות, כנסים, בעלי תפקידים וסוכנויות", זה מה שמשיב ד"ר קלוס כששואלים אותו על היוזמה שמוביל מייקל בלומברג, לשעבר ראש עיריית ניו יורק, להקים פורום בינלאומי של ראשי ערים שיהדק את הקשר בין ערים ויניע אותן לשתף פעולה ביניהן מתחת לראדר של המדינות. "אם יש יוזמה עירונית שעובדת, היא תשתכפל מעצמה - הדוגמא המובהקת היא מיזמי השכרה לאופניים, שהתפשטו במהירות הבזק. תוך חמש שנים כמעט ואין עיר גדולה בעולם שאין בה שירות כזה".

התבטאות זו אינה היחידה שבה קלוס מדבר נגד הבון-טון של השיח האורבני. כך למשל קלוס סבור שאופנת המיתוג שהתפשטה לערים מיותרת לחלוטין. "אני שואל ראשי ערים: 'בשביל מי אתם ממתגים את העיר, בשביל התושבים שלכם או בשביל למשוך אליה תאגידים?' תושבים לא צריכים עיר ממותגת. הם צריכים עיר טובה, ודווקא ההשקעות בסמלים, פסטיבלים, אירועים, שמושכים תיירים וכוחות שוק חזקים, יכולים לעלות במחיר יקר".

- עיר צריכה לחיות רק מתושביה?

"עיר לעולם לא חיה רק מתושביה. אבן היסוד של עירוניות היא גיוון. זה כולל גם גיוון באוכלוסיה. עיר מורכבת גם מהמבקרים בה ומי שהמהגרים אליה וחיים בה לתקופה מוגבלת, ומי שיישתקעו בה ויהפכו לתושבי קבע שיצטרפו לאוכלוסייה הקיימת. החכמה היא לאזן בין הצרכים של כל האוכלוסיות".

- על רקע משבר הפליטים באירופה, אולי זה לא הזמן הכי מתאים לדבר על תרומת מהגרים לעיר.

"להיפך, זה הזמן להזכיר שמהגרים יכולים לתרום הרבה לכלכלת העיר. לא במקרה 17 ערים בספרד הכריזו שהן פותחות את שעריהן לפליטים. ערים מזדקנות, שאוכלוסייתן מצמצמת והצעירים נוטשים אותן, גם הן בעיה לעצמן ולמדינה".

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988