המופתי מכה שנית

נתניהו הפך את אבו מאזן לשטן החדש, ו"העבודה" צריכה לתעל אנרגיות לפוליטיקה הארצית

מחמוד עבאס, אבו מאזן,   בנימין נתניהו  / צלם: רויטרס
מחמוד עבאס, אבו מאזן, בנימין נתניהו / צלם: רויטרס

המופתי הפלסטיני הוא לא שחקן חדש בנאומי נתניהו. דברים דומים לאלו שאמר השבוע, נשא ראש הממשלה בינואר 2012 מעל בימת הכנסת. "חאג' אמין אלחוסייני היה אחד הארכיטקטים המובילים של הפתרון הסופי. הוא שידל והפציר בהיטלר, ושכנע אותו יותר מכל אדם אחר לבצע את הפתרון הסופי, הוא הקים פלוגות אס אס", אמר נתניהו כבר לפני שלוש שנים בביטחון מלא.

השבוע המופתי הפלסטיני היכה שנית כשראש הממשלה הצהיר שהוא זה שהגה את רעיון השמדת יהודי אירופה והעניק להיטלר זיכוי מלא מתכנון השמדת העם היהודי. כמה אירוני שנתניהו בחר לשלב את הדברים בנאום שעסק בהסתה ובשקרים הפלשתינים.

 

צחוק הגורל, התפקיד של ראש ממשלת ישראל בתקופה הזו הוא להרגיע את המצב, אבל במקום זה הוא בוחר להטיל על הפלסטינים את האשם על האסון הנורא ביותר שקרה לעם היהודי. חאג' אמין אלחוסייני היה אמנם אנטישמי מתועב, אבל לא צריך להפיל עליו את גורל ששת המיליונים.

הדברים שאמר נתניהו ב-2012 מבהירים שטיהור שמו של היטלר מתכנון השואה לא היו פליטת פה או נאמרו בטעות. הוא כנראה מאמין שזה באמת מה שקרה. התרגלנו לפוליטיקאים שמשקרים, רק שנתניהו לא משקר. הוא פשוט חי במציאות מדומה, ומאז הניצחון המוחץ בבחירות המצב רק הולך ומחמיר.

הביטחון המופרז שלו בקדנציה הנוכחית מוביל אותו להגיד כל מה שבא לו מבלי לסנן. כל מה שהוא חושב נפלט החוצה. אם בעבר דברים כאלו היו נאמרים מרשלנות ומחוסר ניסיון, אז עכשיו הם רואים אור כתוצאה מהזחיחות ומעודף הביטחון עצמי שלו. וזה בא לידי ביטוי ללא הרף. רק בתחילת השבוע, כשהציג מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אלי גרונר, בישיבת הממשלה השבועית את תוכנית החומש לצמצום הרגולציה, העיר שר הרווחה חיים כץ ש"תוכנית לחמש שנים זה לא אנחנו", רוצה לומר, צריך פתרונות יותר מהירים, לך תדע איפה נהיה ב-2020. "ספיק פור יורסלף", השיב נתניהו. פעם השרים עוד היו מרימים גבה למשמע התבטאויות כאלה. בקדנציה הרביעית של נתניהו הם כל כך אדישים למר גורלם שאף אחד לא מיהר להדליף.

בכל מדינה אחרת בעולם פוליטיקאי שהיה מנקה את היטלר מאחריות ותולה את האשם במופתי היה סופג מכה קשה בתגובה, ונדרש להתנצלות. ראשי המפלגות היו קוראים להתפטרותו. בארץ, סביר להניח, נתניהו רק ירוויח מההתבטאות הזו. נו, אז כמה היסטוריונים ושמאלנים יגידו שהוא שיקר אבל בסופו של דבר, בזיכרון הציבורי מה שיישאר מהסיפור הוא שהמופתי הפלסטיני היה אנטישמי ותמך בנאצים. במילים אחרות: פלסטינים שווה נאצים.

זו אסטרטגיית ההישרדות של נתניהו על רגל אחת. הוא מלכד את כולם סביבו על ידי הגדרת אויב משותף (ראה ערך הערבים על הגדרות ו-30 מנדטים). עכשיו, אחרי שהנושא האיראני כבר כמעט לא רלוונטי ולא מעניין אף אחד, ראש הממשלה מחפש אויב חדש להציג בארץ ובעולם, וכשאחמדיניג'אד פאסה, קבלו במחיאות כפיים את אבו מאזן.

נתניהו בונה את ראש הרשות הפלסטינית כשטן החדש. כמה שאבו מאזן יחטוף בחודשים הקרובים, חבל על הזמן. הוא עלול לגלות שהוא נאצי, שהוא האב הרוחני של דעאש, שהוא אבי תורת הגרעין האיראני והוגה גזירות אנטיוכוס. יהיה קצת קשה להלביש את התדמית הזו על מחמוד עבאס, קשיש בן 80, אבל מה לא עושים אחרי שהסכנה האיראנית חלפה מהעולם. נתניהו יודע להיות תיאטרלי כשצריך, הוא יקצין את המציאות ויוכיח שההסתה הפלסטינית היא מקור כל הרע בעולם. אבו מאזן זה האיראן החדש. לזכותו של נתניהו יש לומר שיש בזה הרבה היגיון. באמצעות הגדרת האויב הוא מגדיר את עצמו ואת המחנה שלו ומאחד אותו.

הבעיה עם האסטרטגיה הזו של נתניהו, שהיא לא נשארת בגבולות הכנסת או ישראל, אלא מסבכת את כולנו בזירה המדינית. אחרי שחזר על אמרות הכנף על היטלר בביקורו בברלין והעמיד את הקנצלרית במצב מביך, גרמניה נאלצה להצהיר שהיא לוקחת את מלוא האחריות על השואה ולמרקל לא נותרה ברירה אלא לעמוד באמצע בין ישראל לפלסטינים. איכשהו יוצא שבכל פעם שנתניהו נוסע לפגוש את מרקל מרחפת מעל פרשיה חדשה. ב-2011 היתה זו פרשת הביביטורס שאליה נדרש ראש הממשלה להתייחס במסיבת העיתונאים עם הקנצלרית, שנתיים אחר כך היתה זו פרשת הכביסה המלוכלכת שעמדה במרכז הביקור בברלין ועכשיו זה היטלר והמופתי שמביכים את ישראל בביקור מדיני. ואולי זה חלק מהקו האסטרטגי של נתניהו: הפלסטינים תמיד אשמים.

קשה בקרב, קל בקק"ל

נתחיל מהסוף: את אפי שטנצלר, שכיהן במשך 9 שנים והצליח להביא את המוסד המסואב הזה, קק"ל, גם להישגים יפים, יחליף ח"כ דני עטר, שיפרוש בקרוב מהכנסת אחרי קדנציה קצרה במיוחד בת שבעה חודשים. עולה פה כבדרך אגב שאלה פוליטית מעניינת, מה זה אומר על מעמדה של הכנסת. האם היא הפכה למקום לא ראוי ערכית? האם היא לא משמשת יותר כמקפצה? איך זה שחודשים ספורים אחרי הבחירות בוחר עוד ח"כ טרי לעזוב את המשכן עוד לפני שהממשלה החליפה תקליט?

הניצחון של עטר, ראש המועצה האזורית גלבוע לשעבר, הפך את איתן כבל, שהריץ אותו, לאיש החזק במפלגה. כבל הוא זה שעמד מאחוריו, יחד עם אלדד יניב, אסי שריב, ליאור רוטברט ואורי רמתי שרקמו את האסטרטגיה והדילים מאחורי הקלעים. הוא חייב לכבל לא מעט מ-684 הקולות שקיבל. ההישג הוא של כבל, אבל הרווח הוא של בן בריתו הרצוג. יו"ר העבודה אמנם לא הכריז על תמיכה פומבית באף לא אחד מהמועמדים בטענה שרצה לשמור על שלום בית, אבל אנשיו סייעו לעטר (דבר שעורר תרעומת במפלגה).

כבל יכול לראות בניצחון הזה הישג משולש: מועמדו ניצח, יריבתו שלי יחימוביץ', שתמכה במיכאל ביטון, הפסידה, ואויבו עמיר פרץ שתמך בשטנצלר התרסק. שלושה במחיר של אחד. הרצוג יכול לראות בכך חיזוק משמעותי למעמדו כיו"ר אם כי גם הוא נחלש בסיעה: את מקומו של עטר תתפוס חברת כנסת חדשה מ"התנועה".

השאלה הגדולה היא האם מהקרב הזה אפשר להשליך על יחסי הכוחות במפלגה לקראת הפריימריז שיתקיימו אלוהים יודע מתי. ההפסד של ביטון, למשל, הוא מצד אחד מכה קשה למחנה יחימוביץ', ומצד שני, אחרי שגרף 445 קולות בתוך חמישה ימים, אפשר לראות בכך הישג נאה. יחימוביץ אולי הפסידה בהתמודדות, אבל לפחות עכשיו אפשר להעריך את כוחה.

ביטון, ראש מועצת ירוחם, היה מועמד ראוי. חבל רק שנזכר לקפוץ על העגלה עשר דקות לפני סגירת ההרשמה להתמודדות. רבים במפלגה חושבים שלו היה נכנס למשחק קודם לכן, היה יכול אפילו לזכות. ביטון המתין עם ההחלטה מכיוון שעד שבועיים לפני הבחירות לא הוחלט מי יהיה הגוף הבוחר והאם יהיה לו שם יתרון. הבחירות לראשות קק"ל היו אמורות להתקיים בקרב גוף המונה 200 איש, אלא שברגע שהרצוג החליט לתמוך בהעברת ההצבעה לוועידה המונה 1,800 חברים, הוא למעשה גזר את גורלם של כל המועמדים. לשטנצלר לא היה שום סיכוי בשבועיים שנותרו לגייס תמיכה מספקת אל מול עטר. אין לו גייסות במפלגה. ההיפך. יש רבים שחיכו לו בפינה כי לא חילק ג'ובים במפלגה (דווקא נקודה לזכותו, כמו גם הכשרת שמונה ישובים בנגב בתקופתו ונטיעת יערות). לביטון לעומת זאת ההחלטה דווקא ניתנה תקווה. ערב ההתמודדות הגיעו לביתו של ביטון אנשיה של יחימוביץ' במטרה להפציר בו. יחימוביץ', כמו כבל, הייתה עסוקה בחודשים האחרונים בחיפוש אחר מועמדים מתאימים. פניות נעשו לאופיר פינס, ולסימון אלפסי ראש עיריית יקנעם, אבל אף אחד לא רצה להיכנס ליערות קק"ל.

בסופו של דבר הוציאה הודעת תמיכה בביטון לאחר שכבר הכריז, ובניגוד לשמועות, לפני שבכלל החליפה עימו מילה. בימים שנותרו התגייסה יחימוביץ' יחד עם סתיו שפיר כדי להביא לבחירתו. בעטר ובשטנצלר, הסבירה ראשת המפלגה לשעבר לשני המועמדים, היא לא מסוגלת לתמוך מבחינה פוליטית ומוסרית.

באופן מפתיע, דווקא הקרב רווי היצרים הזה שהעסיק השבוע את המפלגה, לא כלל קמפיין שלילי ולא הביא לפתיחת קופות שרצים. עטר, שחיפוש בגוגל מעיד שגם בעברו יש מה למצוא, נחלץ מקמפיין נגטיבי מכיוון ששטנצלר ידע שאם הוא ינהל מערכת בחירות כזו, דוח מבקר המדינה יחזור אליו כבומרנג, ואילו ביטון התעקש לנהל קמפיין נקי ולא הסכים להיכנס לשיט הזה. יש מי שסבור שעוד לא נאמרה המילה האחרונה בתחום ושהשלדים מתארגנים ליציאה מהארון.

קרבות הרחוב בין מחנה הרצוג ליחימוביץ' הם שהביאו את ח"כ נחמן שי, אדם מתאים לתפקיד (דבר נדיר במחוזותינו) לפרוש בשיא, אחרי שגילה שהמחנאות השתלטה על תהליך הבחירות. שי ויתר על האתגר ומשך את מועמדותו. בסביבתו של הרצוג אומרים ששי נהג באצילות ובסביבת יחימוביץ' שמחים שהפגין גדלות נפש ומנע פיצול קולות גדול עוד יותר. הדברים אולי נקראים בעדינות, אבל שני המחנות הפעילו על שי לחץ פיזי מתון.

הבחירות לראשות קק"ל לימדו השבוע שלו מפלגת העבודה היתה מתעלת את האנרגיות שלה לפוליטיקה הארצית במקום לבחוש בפוליטיקה הפנים-מפלגתית, העבודה היתה יכולה להיות אלטרנטיבה שלטונית מפוארת. גם אם התהליך היה רווי רפש ולכלוך, עמוס בתככים, נקמות ומזימות, מתברר שהיצרים עוד קיימים, הם רק לא מופנים למקום הנכון.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988