אבסורד של ממש

הוספת שני ימי חופשה לעובדים: מינימום עלוב שלא מתאים לשוק העבודה המודרני

רחל עזריה / צלם: איל יצהר
רחל עזריה / צלם: איל יצהר

בעוד שהליכי חקיקה להגדלת מספר ימי החופשה שלהם יהיו זכאים העובדים נמצאים בשלבים מבטיחים יחסית (אישור ועדת השרים לענייני חקיקה - מה שמבטיח את תמיכת הקואליציה), מיהרו שר הכלכלה אריה דרעי - שאמור על-פי הפירסומים לפנות את כיסאו לטובת תיק אחר - יו"ר ההסתדרות ויו"ר נשיאות הארגונים העסקיים, וחתמו על הסכם קיבוצי המחייב את הצדדים החותמים בלבד. מדובר בהסכם שלפיו יועלו ל-12 מספר ימי החופשה המינימליים שלהם זכאים העובדים. שר הכלכלה הודיע, במעמד החתימה, כי הוראות ההסכם יורחבו על-ידו באמצעות צו הרחבה שיוחל על כלל המעסיקים במשק.

מעבר לתהייה אם ראוי שנושא שנמצא בהליכי חקיקה יוסדר במקביל באמצעות צו של שר, הרי שאין בהוראות צו ההרחבה, ככל שאכן יוצא, כמו גם בתיקון החקיקה שאותו יזמה ח"כ רחל עזריה (כולנו), כדי לענות על הצרכים המשתנים של החברה ושל שוק העבודה הישראליים, מאז נחקק לפני קרוב ל-65 שנה חוק חופשה שנתית.

ראוי היה לשנות מן היסוד את עקרונותיו של חוק חופשה שנתית, ולהחיל מספר גדול יותר של ימי חופשה מהמינימום העלוב שנקבע, וזאת באופן שיוויוני לגבי כלל העובדים (כפי שנהוג ברוב המכריע של מדינות ה-OECD) או באופן שקובע את המידרג לפי גילו של העובד (כנהוג בהונגריה, נורבגיה וסלובקיה) - ולא לפי הוותק של האדם בעבודה (כנהוג ביוון, טורקיה ופולין), כפי שקובע החוק כיום.

חוק חופשה שנתית נחקק בתקופה שבה אנשים החזיקו באותה משרה לאורך כל ימי חייהם. משום כך, בחלק משמעותי מהמקרים הייתה התאמה בין גיל העובד לבין הוותק בעבודה. ולכן, עובד שרק נכנס לשוק העבודה היה זכאי למספר נמוך של ימי חופשה, ואילו עובד ותיק (ומבוגר יותר) היה זכאי למספר גבוה יותר של ימי חופשה באופן יחסי (כחודש).

אולם, כפי שהסבירה ח"כ עזריה בהצעת החוק, חוק חופשה שנתית "אינו מתאים לשוק התעסוקה של 2015". זאת, בין היתר, משום ששוק התעסוקה המודרני הוא דינמי, ורבים מחליפים מקומות עבודה מדי 3-4 שנים ולא מצליחים לצבור ימי חופשה מעבר למינימום. אכן, אבחון נכון של הבעיה, תוך הצבעה מדויקת, בהמשך הצעת החוק, על מרבית חולייו של החוק הארכאי.

אולם ההצעה להוסיף ימי חופשה למכסת המינימום אינה פותרת את הבעיה שעליה הצביעה עזריה. במקום לקבוע קריטריונים סבירים למספר ימי החופשה - תחולה שוויונית לגבי כלל העובדים, מתוך הכרה שכולנו זקוקים לחופשה, או לחלופין בהתאם לגילו של העובד - בחרה ח"כ עזריה (ובעקבותיה ועדת השרים לענייני חקיקה ובעקבותיה יו"ר ההסתדרות, יו"ר נשיאות הארגונים העסקיים ושר הכלכלה) לדבוק באותה שיטה מעוותת של קביעת מכסת ימי חופשה תלויית ותק, תוך תיקון בלתי משמעותי של מכסת המינימום שלה.

וכך, עובד טיפוסי, על-פי גישתה של ח"כ עזריה עצמה, אשר מחליף עבודה מדי 3-4 שנים, יישאר לנצח-נצחים עם מכסה נמוכה של 12 ימי חופשה בשנה בלבד. כך, גם בעשור החמישי של חייו, עם 3 ילדים לפחות (על-פי הנתונים הסטטיסטיים), שנהנים מכחודשיים וחצי של ימי חופשה מעבר לחגים, הוא יהיה זכאי לאותו מספר ימי חופשה מינימלי שלו הוא היה זכאי מיד לאחר שנכנס לשוק העבודה.

מדובר באבסורד של ממש. במקום לנקוט צעד פופוליסטי של הגדלה נקודתית של ימי החופשה, ראוי היה לבצע התאמה אמיתית של עקרונות חוק חופשה שנתית לשוק העבודה המודרני, ולקבוע לכלל העובדים מכסה של 20 ימי חופשה, שתעמיד את ישראל בסטנדרטים המקובלים של ה-OECD.

תחת זאת, גם לאחר הרפורמה האחרונה, תיוותר ישראל עם המנגנון המעוות של זכאות תלוית ותק, שהיא הקריטריון הכי פחות רלבנטי לצורך של העובדים בחופשה. וכך הצעת החוק וההסכם הקיבוצי הנציחו את הבעיה במקום לפתור אותה.

■ הכותב הוא ממשרד עורכי הדין מיתר ליקוורניק גבע לשם טל.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988