תשובה, לך בדרכו של צוקרברג

בדיוק לפני 7 שנים הבטיח תשובה לתרום את הונו. הגיע הזמן לקיים

יצחק תשובה / צילום: יחצ
יצחק תשובה / צילום: יחצ

תרומת הענק של מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק, הזכירה לנו שוב את מה שכתבנו פה על יצחק תשובה ועל פילנתרופיה בכלל ("יצחק תשובה הבטיח לתרום את רוב רכושו - זה בדיוק הזמן לצ'ק הראשון", "גלובס", יולי 2015).

בסופו של דבר, האי-שוויון הגובר בעולם נובע מכמה גורמים, שהוקצנו על רקע המדיניות המוניטרית-פיסקאלית של השנים האחרונות: בעלי ההון, בין אם עשו את הונם ביושר ובין אם לאו, מצליחים להרוויח הרבה יותר הודות לפריחה בשוקי הנדל"ן והמניות, וגם "בזכות" יצירתיות בתכנון מסים, הן ברמה התאגידית והן ברמה האישית. מנגד, מאחר שהממשלות אינן מסוגלות או אף לא רוצות לתמוך בסדר עדיפות אחר, כולל מיסוי יתר של עשירים - השכבות החלשות ומעמד הביניים מתקשות לשרוד.

הפתרון שהציע הכלכלן הצרפתי הנודע תומאס פיקטי, שכתב את רב המכר "הון במאה ה-21", הוא למעשה הטלת מס עושר, "מס הון עולמי", שיוטל על אנשים בעודם בחיים. לנו קשה לראות כיצד מס כזה ייצא לדרך, ולכן כיום המודל הפילנתרופי שמציעים אנשים כמו ביל גייטס, וורן באפט, צוקרברג ואחרים הוא הדבר הכי קרוב למס כזה, רק וולונטרי.

איך זה קשור לתשובה? בדיוק לפני שמונה שנים הופיע תשובה בוועידת ישראל לעסקים של "גלובס" (הוועידה השנה תיפתח במוצאי שבת הקרובה) והכריז שיתרום את מרבית רכושו (שימו לב, זה היה לפני הגילויים של מאגרי תמר ולוויתן). הציטוטים מובאים כאן לצד תמונתו של תשובה, והם רלוונטים במיוחד עכשיו, על רקע אישורו הסופי של מתווה הגז.

כזכור, דלק נדל"ן שבבעלות תשובה ביצעה השקעות כושלות, נכנסה בפועל לתהליך של חדלות פירעון וביצעה תספורת של יותר מ-1.5 מיליארד שקל לבעלי האג"ח, אחרי הזרמה של כמה מאות מיליוני שקל בודדים ע"י תשובה; ומצד אחר, קבוצת דלק ביצעה השקעות מוצלחות מאוד בתחום הגז והפכה את תשובה מפושט רגל בפוטנציה לאחד האנשים העשירים בישראל. הפער הזה, בין מחיקת חובות עצומה להתעשרות עצומה, הוא מקומם מאוד, אף שכל כולו חוקי למהדרין.

גילויי הגז הפכו את תשובה לאחד האנשים העשירים במשק הישראלי, כיוון שהוא מחזיק יותר מ-60% ממניות חברת דלק הציבורית ודרכה יש לו החזקות במאגרי הגז של תמר ולוויתן. שוויו של תשובה בקבוצת דלק מוערך היום בכ-6.5 מיליארד שקל. זה כמובן ברוטו (לא כולל מסים והלוואות) ולא כולל את הונו, אם ישנו הון מהותי כזה, בחברות פרטיות שלו. לפי מתווה הגז, במהלך השנים שהוקצבו לו ולנובל אנרג'י, הוא עתיד למכור החזקותיו במאגר תמר, כנראה לגוף פיננסי, בסכום אדיר.

זה בדיוק הזמן שתשובה יקיים את מה שהוא הבטיח.

מתווה הגז - זמן סיכומים

הגיע זמן הסיכומים למתווה הגז, למורת רוחם של כל אלה שרוצים שהפסטיבל יימשך לנצח. המתווה הזה נטחן עד דק, על כל הטענות בעד ונגד, וכנראה שמעולם לא היה דיון ציבורי כה נרחב על נושא שהוא ממש רחוק מלהיות עד כדי כך קריטי ל"עתיד ילדינו" או ל"דמוקרטיה הישראלית", כפי שניסו לשווק לנו אלה שמינו את עצמם לדואגי האינטרס הציבורי.

יש שורה של נושאים הרבה יותר קריטיים לעתידנו ולעתיד הדמוקרטיה ממתווה הגז, והעלינו אותם כאן אינספור פעמים - מפצצת הפנסיה והשאלה כמה יישאר לנו לעת זקנה, דרך השכר הנמוך והפערים החברתיים הנגזרים ממנו, ועד הוצאות הרווחה הציבורית הנמוכות בישראל. כמובן, מאפיל על כל אלה הנושא המדיני-ביטחוני-דמוגרפי, אם כבר מדברים גבוהה-גבוהה על "עתיד ילדינו" ועל "דמוקרטיה", ואיש-איש ודעתו בנושא. אבל להפוך את מתווה הגז לדבר הכי חשוב עלי אדמות, לנושא שסוחט אינספור מניפסטים ברומו של עולם שמזהירים את האזרחים מהרס הדמוקרטיה ומהרס עתיד ילדינו הרכים - נו, זה כבר ממש מוגזם.

אז לכבוד סיום הפסטיבל, עוד שלוש נקודות למחשבה על המתווה:

ההופעה המרשימה וגם האמיצה ביותר השבוע בוועדת הכלכלה הייתה של אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. ליכט אינו מפטפט את עצמו לדעת באמצעי התקשורת ולכן היה חשוב מאוד לשמוע את גרסתו.

ההופעה המשונה ביותר הייתה של אבי אחר, אבי גבאי, השר להגנת הסביבה, "חביב התקשורת" התורן, אחד שלא מפסיק לפטפט את עצמו לדעת. ההופעה של גבאי העידה יותר מכול על חוסר הבקיאות של אנשי הוועדה בפרטי המתווה ובפרטי החלופה כביכול שהציע גבאי למתווה.

ליכט הדף בטיעונים סדורים ומשכנעים את המתקפות שהציגו אותו ואת שאר הפקידים כמי ש"התקפלו" או, לא עלינו, כ"מושחתים" ו"בוגדים" (כן, זה היה חלק מאוצר המילים המפואר שהשתמשו בו, גם אנשי תקשורת שמחצרצים ללא ספק על דמוקרטיה, אבל מתקשים לכבד אותה בעצמם). ליכט דיבר מדם לבו, לאחר שמתנגדי המתווה הפכו אותו למעין "סמרטוט" שכופים עליו כביכול להציג עמדה שהוא לא מאמין בה. ליכט אף אמר שהוא מרגיש ש"מתחקרים" אותו תחת אזהרה כאילו הוא בשימוע בקונגרס, והוא צודק לטעמנו: מי שתמך במתווה והציג את משנתו בוועדה תוחקר, לעתים באגרסיביות, כאילו הוא מסתיר או מבלף; מי שהתנגד, כמו פרופ' דיויד גילה, נעטף בצמר גפן מתקתק (אף שהיה אפשר ללחוץ את גילה אל הקיר, במיוחד בעניין גרירת הרגליים השערורייתית שלו כממונה על ההגבלים העסקיים בכל הנוגע להחלטה בנושא הגז).

ליכט אמר במפורש שישראל חשופה לתביעות ולא יכולה להסתכן בגרירת רגליים, והשורה התחתונה שלו תאמה את מה שכתבנו פה בשבוע שעבר, בטור משותף עם עמירם ברקת, פרשן "גלובס": "כשמשקללים את כל הסיכונים, הבחירה באפשרות לקיים את המתווה, היתרונות שלה עולים על החסרונות שלה".

גבאי, לעומתו, שהסתנוור אולי מהפינוק התקשורתי שזכה לו העלה שוב את ההסתייגות שלו ממסי ששינסקי ואת הצעתו לבטלם ולהנהיג במקומם מסים הדומים למס הבלו של הדלק. בנקודה הזו, איש מחברי הוועדה לא קם ואמר לו: אדוני השר, על מה אתה מדבר, לעזאזל? האם נראה לך הגיוני לבטל חקיקה שזכתה למחיאות כפיים סוערות ממתנגדי המתווה, שהפכת לבן יקיר שלהם? האם, אדוני השר, הם היו צריכים לשאול אותו, זה נראה לך הגיוני לעשות פליק-פלאק במדיניות המיסוי בגז? זה נראה לך בכלל מעשי? ואם כן, אז אנא פרט, לפרטי פרטים, איך עושים את זה, וכמה זמן זה עשוי לקחת, במיוחד על רקע דבריו של ליכט על הסיכונים המשפטיים. מר גבאי, היו צריכים לשאול אותו, איך מבטלים חקיקה ענפה במחי יד ומנהיגים משטר מיסוי אחר?

גם גבאי יודע היטב שהמצגות שלו על המתווה החלופי סובלות הכול: כן, אפשר להדליפן לעיתונאים, להגיד שראש הממשלה זרק אותו מכל המדרגות, להציג את עצמך כגיבור, ללהג על דמוקרטיה ולנצל ולמנף אותה במקביל לטובת יחסי ציבור לרגע.

קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל, טעתה כשהציגה בוועדה תחזית חדשה להכנסות מגז. זה מיותר, זה לא רציני וזה אולי טוב למשחקים בקבצי אקסל. צריך להבין: כל חצי דולר או דולר, לכאן או לכאן, במחירי הגז משנה את התחזית בעשרות מיליארדי שקלים. כשמדברים על שוק גז ל-20-30 שנה קדימה לפחות, המשחק הזה במספרים לא רציני, כי איש אינו יודע מה יהיו מחירי הגז בעסקאות העתידיות בלוויתן או בתמר, אם יהיו כאלה.

מה שכן בוער לעשות הוא לקדם את השקיפות בכל הנושא של מסי הגז. כיוון שמסים בכלל (כמו מס חברות) ומסי ששינסקי בפרט בנושא הגז הם מסים שנתונים לתכנון או ליצירתיות חשבונאית - חשוב להציג לציבור מדי שנה בשנה את גביית המסים לצד גביית התמלוגים ששקופה היום.

עם החתימה על חוזה העוגן עם חברת החשמל, במהלך 2012, אותו חוזה עוגן שהוא המשפיע והמשמעותי ביותר על חשבון החשמל שלנו, הייתה אפשרות להכניס סעיף המאפשר לחברת החשמל לקבל בעתיד את מחיר הגז הנמוך ביותר שקיים במשק. בזמנו החליט פרופ' דיויד גילה להסיר את הסעיף משיקולי הגבלים עסקיים, כי בראיית החוק זה עלול להקנות עדיפות לחברת החשמל על פני מתחרותיה, תחנות הכוח הפרטיות.

ייתכן שגילה צדק בראיית החוק, אבל בראיית האינטרס הציבורי הוא טעה קשות, כי חברת החשמל היא הצרכן הגדול ביותר של גז טבעי בישראל, היא הלקוח הגדול ביותר של מאגר תמר ולכן היא המשפיעה הגדולה ביותר על חשבון החשמל של כולנו.

דווקא על רקע מתווה הגז שקובע מחירים נמוכים יותר ללקוחות חדשים, דווקא על רקע הירידות במחירי הגז העולמיים מאז אותה חתימה על החוזה - הסעיף הזה היה מאפשר לחברת החשמל ללחוץ את מחירי הגז כלפי מטה בנקודות היציאה החוזיות שבו אפשר לדון על מחירי הגז.

זו דוגמה לפרטים הקטנים שאיש לא שם לב אליהם - לא מתנגדי המתווה וגם לא רוב חברי ועדת הכלכלה, שהעדיפו לבלוע את דבריו של גילה כאילו הם תורה מסיני, גם את ההתחמקויות שלו ממתן הסברים הגיוניים להחלטה הבעייתית שלו.

eli@globes.co.il

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988