ביינרט מסביר איך ארה"ב משתנה - ולא לטובת ישראל

פחות נוצרים אדוקים, יותר שחורים והיספנים: הפרשן ובעל הטור פיטר ביינרט, שהשתתף השבוע בוועידת ישראל לעסקים, מסביר מדוע מעמדה של ישראל בארה"ב הולך ונחלש לאורך השנים ■ נתניהו? "בהתנהלות שלו מול אובמה הוא סייע לתנועה הפלסטינית"

פיטר ביינרט / צילום: איל יצהר
פיטר ביינרט / צילום: איל יצהר

זה קרה בשבת בבוקר, לפני כשנתיים. פיטר ביינרט ושני ילדיו צעדו בדרך לבית הכנסת שלהם באפר ווסט סייד של מנהטן, כשמישהו לא מוכר ניגש אליו ושאל, "אתה פיטר ביינרט?". "כמו אידיוט אמרתי, 'כן'", הוא משחזר. "ואז הוא אמר, 'אני חושב שיש לך חרא של דעות פוליטיות'. אמרתי לו, 'אתה אומר את זה בשבת ולפני הילדים?'".

לכאורה זו לא הייתה אמורה להיות הפתעה גדולה. כבר שנים שביינרט מגלם עבור רבים בקרב יהדות ארצות הברית את הסיטרא אחרא; את המעמד הבעייתי הזה הוא רכש בזכות כאלף מאמרים, מאות פאנלים וספר אחד, שבהם חידד את טענותיו כלפי מדיניות ישראל בשטחים והשלכותיה. בגיל 44, ועם בייביפייס חייכני להכעיס, הפך ביינרט לדובר הרהוט, כנראה רהוט מדי, של השמאל היהודי האמריקאי.

ישראלי ממוצע לא ייפול מהכיסא כשישמע את ביינרט. כן, הוא שמאלני, אבל בישראל עוד נשארו כמה כאלה. אבל בשטעטל של יהדות ארצות הברית, את הכביסה המלוכלכת שולחים לניקוי יבש, ואז שותקים. בטח לא רצים ל-CNN או ל"ניו-יורק טיימס". אבל ביינרט, בניגוד למקביליו בדורות הקודמים, אינו סוכר את פיו ואינו מצנזר את המקלדת שלו כשמגיע הזמן לדבר על ישראל. והכי נורא, הוא עושה את זה בכישרון יוצא דופן.

הרזומה שלו הוא כמעט שערורייתי. בגיל 28 הוא מונה לעורך הראשי הצעיר ביותר בתולדות הניו-ריפבליק, מכתבי העת המשפיעים בזירה הפוליטית האמריקאית. הוא כותב מאמרים לעיתונים החשובים ביותר, ומפרסם בקביעות בהארץ באנגלית ובאטלנטיק. בין לבין הוא מלמד עיתונות באוניברסיטה של העיר ניו-יורק, וגם הספיק לפרסם שלושה ספרים - שניים שעוסקים במדיניות החוץ האמריקאית, והאחרון, ב-2012, על "משבר הציונות". השבוע הוא התארח בוועידת גלובס לעסקים.

"אם אתה כותב למחייתך, ומביע את העמדות שלך, מתבקש להביא בחשבון שאנשים יגיבו. זה גם מאוד חשוב לי. זה נותן לי הזדמנות לשמוע אותם, לנסות להבין מה הם אומרים, וזה מאפשר לי לשפר את הטיעונים שלי".

אתה משייף את הלהבים שלך עליהם.

"זה לא שאני רוצה לנצח אותם, אני רוצה להגיע אליהם. אז אם אבין למה הם כל-כך כועסים זה יעזור לי להבין מהן הטעויות שלי, ואיך אני יכול לומר משהו בדרך שאולי יוכלו לשמוע אותי. לפעמים אני מגלה שהם לא מתנגדים לכל העמדות שלי. זה משהו אחר. מה שמפריע להם זה שאני מבטא את העמדות האלה בפרהסיה. הם רוצים לדעת מה המניע שלי. אם הם מאמינים שאני עושה את מה שאני עושה מתוך אמונה שזה הדבר הטוב ביותר לעם היהודי, הם יכולים לקבל אותי. הם עדיין יכולים להמשיך לחשוב שאני טועה ונאיבי, אבל הם יקבלו את זה שאנחנו באותו שבט".

ביינרט חוזר לאיש ההוא מהרחוב. "כמה חודשים אחר כך הלכתי על ברודוויי, ומישהו קרא, 'פיטר, פיטר'. לא זיהיתי אותו. הוא אומר, 'אני זה שאמרתי לך את זה אז ברחוב'. ואז הוא הוסיף, 'לא הייתי צריך לומר זאת כך. הרגשתי מאוד רע עם זה אחר כך. אני עדיין חושב שהדעות שלך הן איומות, אבל לא הייתי צריך להגיד את זה לפני הילדים'. זה שימח אותי שאפילו הוא ראה שיש דרך אחרת".

לבטא שנאה, אבל בשפה נקייה.

"בדיוק", הוא צוחק.

"לא החלום של אובמה"

אנחנו נפגשים במשרד שלו בקמפוס של בית הספר לעיתונות, שבוע וחצי אחרי הפגישה המחוייכת בין נתניהו ואובמה בוושינגטון. אני שואלת אותו אם יחסי ישראל וארצות הברית יתאוששו מהקדנציה העצבנית של שני המנהיגים, והוא משוכנע שכן. "לנשיא אמריקאי יש תמריצים פוליטיים חזקים מאוד להסתדר עם ראש ממשלה ישראלי. כל הכוחות הפוליטיים בוושינגטון דוחפים בכיוון הזה. אפילו אובמה עצמו התאמץ בביקור האחרון של ביבי לגשר על הפערים. האמריקאים מתכוונים לתת לישראלים חבילת סיוע חדשה. אני חושד שזה לא בדיוק החלום של אובמה. הוא בעצם משלם לביבי, אחרי שביבי ניסה להרוס את יוזמת מדיניות החוץ שקרויה על-שמו. זה רק מראה עד כמה הלחצים הפוליטיים חזקים.

"הלחצים האלה הם ביטוי לכך שרוב האמריקאים מחזיקים בעמדה אוהדת לישראל. יש אלמנט חזק שיונק מנצרות אמריקאית, שהוא מאוד ציוני; תפיסה שרואה בקיום מדינה ליהודים, חלק מהמשימה האמריקאית-נוצרית".

אז כל הדרמה סביב העסקה עם אירן לא השאירה אדמה חרוכה?

"ההשלכות לטווח ארוך שממשלת ישראל צריכה להיות מודאגת מהן לא נולדו במשמרת של נתניהו, אבל הוא החריף אותן. אמרתי שהרבה מהתמיכה בישראל מגיעה מהנצרות האמריקאית. אבל זו הנצרות האמריקאית הלבנה. אנחנו יודעים שאמריקאים צעירים פחות דתיים מאמריקאים מבוגרים, ואנחנו גם יודעים שאמריקה הופכת ליותר שחורה ולטינית. בקרב הקבוצות האלה תמצאי פחות חיבור לישראל. אני חושב שזו לא עוינות, אבל פחות חיבור. ומה שהתנועה הפלסטינית בארצות הברית עושה מדבר אליהם. הם אומרים, אל תסתכלו על ישראל כדמוקרטיה מערבית, אלא כעל כוח אימפריאליסטי. ומה שביבי עשה סייע לתנועה הפלסטינית, כי הוא הדביק פנים שליליות על התדמית של ישראל, במיוחד בקרב שחורים".

למה דווקא הם?

"כי שחורים מאוד רגישים לחוסר כבוד כלפי אובמה. התחושה היא שנתניהו הוא האיש שהתנהג כלפי אובמה באופן לא מכבד, ונראה לי שלזה יכול להיות ביטוי ארוך טווח בדחיפת הקהילה השחורה לכיוון עמדות יותר עוינות כלפי ישראל. כבר אפשר לראות סימנים לזה. האנשים המעורבים בתנועה העממית 'חיים שחורים חשובים' (שנולדה על רקע מספר מקרי הריגה של צעירים שחורים על-ידי המשטרה, ו' ק'), נסעו מפרגסון לגדה המערבית. נוצר קשר בין התנועה ובין פעילי סולידריות פלסטינים. יש וידיאו שיצא ובו פלסטינים ושחורים מדברים על המאבק המשותף שלהם. מישהו סיפר לי שבתוך תנועת הסולידריות הפלסטינית יש יותר ייצוג לאפריקאים אמריקאים מאשר בעבר. זה יכול להיות חשוב; אולי לא מחר, אבל בעשור הקרוב".

ביבי יצא מהביקור האחרון כשהוא מדבר על שבירת הקרח. הוא דמיין?

"אין לי מידע פנימי, אבל אני מתקשה להאמין בזה. כדי להיות הוגן צריך לומר שאובמה הוא לא בדיוק חבר של אף מנהיג עולמי. הוא אדם די מופנם ששומר מרחק. אז מצד אחד יש לך נשיא אמריקאי מופנם, ובצד השני יש לך ראש ממשלה שהדרך שלו להתחבב על אנשים זה לפצוח במונולוג של שעה על היסטוריה יהודית. לא דינמיקה קלאסית. מה שהופך את זה למעניין זה ששני האנשים הם אינטלקטואלים. לשניהם יש עמדות בנוגע להיסטוריה ואיך שהיא פועלת, אבל הפרשנות שלהם מאוד-מאוד שונה. מודל החיקוי של אובמה להתבוננות על העולם הוא מרטין לותר קינג. נתניהו לעומת זאת מתבונן על העולם דרך עיניהם של זאב ז'בוטינסקי ושל צ'רצ'יל. אלה שתי פרשנויות שונות במובהק של מכניזם היסטורי. אובמה רואה את המדיניות של ישראל כלפי הפלסטינים ככזו הממקמת אותה בצד הלא נכון של ההיסטוריה. העמדה של נתניהו רואה בעולם מקום עוין ליהודים, שבו בכל דור לובשת העוינות פנים חדשות, ושזה לא ישתפר, אלא רק יחמיר".

לא חסרים ישראלים שלא בדיוק סובלים את נתניהו, ובכל זאת חושבים שמדיניות החוץ של אובמה הביאה צרות לעולם.

"אני לא מנסה לטעון שאובמה לא טעה. אני חושב שאובמה נכנס לתפקידו במצב שבו מספר מהלכים איומים כבר היו בתנועה, אבל עוד לא הבנו עד הסוף מהן ההשלכות שלהם. ארצות הברית ריסקה לחתיכות את המדינה העיראקית, ואז הדביקה עליה מלא פלסטרים. אבל אלה היו רק פלסטרים, והם לא פתרו את הבעיה המהותית לאזור, שהיא חוסר השלמה בין הכורדים, הסונים והשיעים. תחת אובמה הדבק התפורר והאזור הפך לפצע מדמם. אז יש מי שיגיד, אילו אמריקה הייתה מחזיקה שם עשרת אלפים חיילים הכול היה נראה אחרת. אבל לדעתי גם אז היינו מתמודדים עם אותן בעיות.

"בהקשר הסורי, צריך להביא בחשבון שאחרי האביב הערבי, בחלק מהמדינות הכול קרס. הביקורת אומרת שאילו אובמה היה תומך במורדים קודם, ונותן להם נשק או מפציץ את אסד, אז זה לא היה קורה. אני סקפטי. גם אם מתבוננים בהיסטוריית המעורבות האמריקאית במזרח התיכון חייבים להודות שקשה לדעת בביטחון מיהם המורדים הטובים, ולמי כדאי לתת נשק, כך שהם יוכלו לנצח את אסד ולהילחם בדאעש. אז אני לא בטוח מה ישראלים היו רוצים שאובמה יעשה".

ישראלים לא אהבו את הנאום של אובמה בקהיר, והם גם הוטרדו מהתמיכה שלו באביב הערבי, מבלי שהוא חזה את הסיבוכים הכרוכים.

"אני חושב שאין שאלה שהנאום בקהיר היה טעות. כשהשם שלך הוא ברק חוסיין אובמה, והרבה ישראלים מתייחסים אליך בחשדנות, היה חכם יותר להרגיע אותם כך שיהיה לך מרחב תמרון מול ביבי. אני חושב שאפילו בתוך ממשל אובמה מבינים שזו הייתה טעות.

"אבל אני גם חושב שאחרי האיום הכבד על ארצות הברית מצד טרוריסטים מוסלמים, שאמרו שארצות הברית עוינת לאסלאם, ואחרי שארצות הברית הגיבה לאיום בהרג המון מוסלמים, ונחשפה שערוריית אבו גרייב, אז הרעיון לנסוע לקהיר ולשאת נאום המנסה לשכנע מוסלמים מתונים שלא, אנחנו לא נגד אסלאם, זה היה מהלך טבעי עבור הנשיא. אני גם חושב שהוא לא מקבל שום קרדיט על זה שבנאום בקהיר הוא דיבר על אנטישמיות ועל הכחשת שואה".

במאמר שכתבת באטלנטיק ציטטת את המועמד הרפובליקני, מרקו רוביו, שאחרי המתקפה בפריז טען שמדובר בהתנגשות בין ציוויליזציות. אתה טענת שהוא טועה.

"נכון. כי כשמדברים על זה במונחים האלה, מתכוונים שהציוויליזציה שמתנגשים בה זה האסלאם".

וזה רחב מדי?

"כן. רחב ומסוכן מאוד, כי זה מה שדאעש רוצה. להיות הפנים של האסלאם. עבורי הדבר המשמעותי הוא איך את מגדירה את האויב. הרפובליקנים, מאז 11 בספטמבר, מגדירים את האויב כ'אסלאם רדיקלי'. לדעתי זו טעות. אי-אפשר להכריע אויב שהוא כל-כך רחב וכל-כך אמורפי. אחת הסיבות לכך שהם מגדירים את האויב כאסלאם הקיצוני היא שהם רוצים להיות במלחמה לא רק עם דאעש אלא גם עם אירן ועם החיזבאללה. בשבילם הם כולם אותו דבר. אבל הם לא. הם כולם אנשים מאוד לא נחמדים, אבל הם לא כולם עסוקים בלתכנן פיגועי טרור בתוך ארצות הברית.

"הפרשנות שלי של ההיסטוריה האמריקאית היא שארצות הברית אפקטיבית יותר כשהיא מגדירה את האויבים שלה באופן צר, ומנסה לאגד כמה שיותר כוחות בצד שלנו, אפילו אם זה מאלץ אותנו לכרות בריתות עם גורמים שאנחנו ממש לא אוהבים. פרנקלין רוזוולט לא אמר 'אנחנו במלחמה עם העולם הטוטליטרי'. הוא שילב ידיים עם סטלין נגד היטלר. ואמריקה לא הייתה מנצחת במלחמת העולם השנייה אילו הוא לא היה מתחבר לסטלין. במלחמת המפרץ הראשונה, בוש האב צירף אליו את חאפז אסד נגד סדאם חוסיין.

"לדעתי האיום על ארצות הברית הוא דאעש. לכן ארצות הברית צריכה לנסות לחזק את הקשרים שלה ולבנות בריתות עם כל מי שיכול לתקוף את דאעש. הרפובליקנים אומרים, אנחנו צריכים להיות הכי קשוחים עם דאעש, הכי קשוחים עם אירן, הכי קשוחים עם רוסיה. נילחם נגד כולם בו זמנית. אבל אמריקה אינה מספיק חזקה בשביל זה. צריך סדר עדיפויות. אם חיסול דאעש נמצא בעדיפות הראשונה, זאת אומרת שארצות הברית צריכה להשלים עם זה שרוסיה תשחק תפקיד בסוריה, להשלים עם זה שאירן תשחק תפקיד בסוריה, וגם להשלים עם זה שאירן, עם הממשל המרושע שיש לה, היא לא אותו איום לארצות הברית כמו דאעש.

"המצב בישראל שונה. מייקל אורן אמר בקיץ שעבור ישראל אירן היא איום גדול מדאעש. תראי מה ישראל עושה בסוריה. האיום הגדול מבחינתה הוא חיזבאללה, ועל-פי חלק מהדיווחים ישראל למעשה מסייעת לאל-נוסרה, שזה ארגון ג'יהאדיסטי, שגם נלחם בחיזבאללה. האינטרסים של ישראל ושל ארצות הברית הם לא אותו דבר; או לפחות הם לא זהים באופן שבו הם מוגדרים על-ידי נתניהו".

משבר זהות בגלל השטחים

בשנת 2010 פרסם ביינרט ב"ניו-יורק ריוויו אוף בוקס" את המאמר "הכישלון של הממסד היהודי האמריקאי", שבו טען כי בניגוד לדור ההורים הציוני, הדור היהודי הצעיר והליברלי בארצות הברית כבר לא מוכן לספוג בהכנעה את עוולות ישראל בשטחים. לדבריו, בשינוי הזה טמונים זרעיו של משבר עמוק בזהות היהודית של אותם צעירים, שהממסד היהודי הוותיק מתעלם ממנו.

המאמר הפך לשיחת היום, וביינרט יחד איתו. מאז אין שבוע שבו הוא אינו מדבר מול קהל - פעם מול קהל אוהד, פעם מול שוטם. הוא תמיד זהיר, אבל עדיין מצליח להקפיץ את שומעיו. רק בחודש שעבר התקשורת היהודית-ימנית קשרה לו את כתר "האשמת הקורבן", כי הוא טען בהרצאה שמדיניות ישראל כלפי פלסטינים מתונים מעודדת את הקיצוניים.

"אני חושב שלא האשמתי את הקורבן. חזרתי ואמרתי מספר פעמים שטרור הוא מגונה ולא מוסרי, ושלישראלים יש זכות ללכת ברחוב בביטחון, ושכל תנועה לאומית שמצדיקה אלימות כלפי אזרחים משחיתה את עצמה. אבל גם אמרתי שאם רוצים לנצח את הטרור הפלסטיני צריך לתמוך במאמצים הלא אלימים של הפלסטינים להקמת מדינה. כי האנשים האלה הם התקווה היחידה שלנו. סלאם פיאד הוא דוגמה טרגית לכך. שש שנים הוא היה ראש ממשלה, אבל בסופן הוא אמר שישראל הרסה אותו. כי אם הוא לא הצליח לגרום לישראל לעצור את הבנייה בהתנחלויות, איזה סיכוי יש לו לקבל מנדט מהציבור שלו?

"להסביר למה משהו קורה ולהצדיק אותו - זה לא אותו הדבר. אנשים לפעמים מבלבלים ביניהם, אבל לדעתי כדי לעצור טרור חייבים להבין מה קורה. ואם מישהו טוען שזה קורה רק בגלל הסתה, לדעתי זה חוסר הבנה. ואני לא היחיד שטוען את זה. יש גם גורמים בצה"ל שחושבים כך".

ביינרט מדגיש שארצות הברית, והוא בתוכה, אינם טובים מישראל. הרי בימים שאחרי 11 בספטמבר אפילו הוא תמך בפלישה לעיראק, חטא שהוא ממרק בפומבי כל הזמן. "הייתה פה תגובה צדקנית ל-11 בספטמבר, שהובילה לדברים כמו עינויים ובתי כלא סודיים. זה לא שיש לנו כאמריקאים איזושהי עליונות מוסרית".

אמרת בעבר שנתניהו תמיד מנפנף בשואה, בשעה שיש עוד אירועים בהיסטוריה שניתן ללמוד מהם; כמו מה לדוגמה?

"אחד הדברים ששומעים מביבי, ומבני בריתו האמריקאים, זה שאם מישהו אומר שהוא רוצה להרוג אותך, תאמין לו. זה לקח היסטורי. אנשים לא לקחו את ה'מיין קמפף' מספיק ברצינות. אבל אם מסתכלים על המלחמה הקרה, רואים היסטוריה של הצהרות רצחניות מצד ברית המועצות, שלמעשה התבררו כלא משקפות את המדיניות הסובייטית. רטוריקה ומעשים הם לא היינו הך. צריך להסתכל על מה שאירן עשתה מאז 1979. האם התאווה של האירנים להרוג יהודים היא באמת כל-כך אדירה שהם יסכימו לסכן את המשטר שלהם?".

הם תומכים בחיזבאללה, וגם בתנועות שהפעילו טרור בשטחים.

נכון. אין שאלה. אבל אירן לא נתנה לחיזבאללה נשק כימי וביולוגי. ובמלחמת לבנון השנייה היא לחצה באיזשהו שלב על החיזבאללה להיכנס להפסקת אש, כי היא לא רצתה שזה יסבך אותה. יש הסבר לתמיכה של אירן בחיזבאללה, שלא קשור לרצון הבלתי נשלט שלה לרצוח יהודים. החיזבאללה מספק לאירן כוח מרתיע מפני מתקפה של ישראל, והברית עם חיזבאללה מעניקה לאירן הפרסית יוקרה וכוח במגרש המזרח תיכוני.

"דוגמה אחרת היא מההיסטוריה היהודית. ביבי לוקח אנלוגיה היסטורית מתקופה שבה ליהודים לא הייתה מדינה ולא שום כוח. אם אתה בגטו ורשה, אין לך שום חובה מוסרית כלפי אף אחד אחר. החובה המוסרית היחידה שלך היא לשרוד. זה לא המצב שישראל נמצאת בו היום. ישראל צריכה לוודא שהיא שורדת, אבל מבלי שהכוח שלה ישחית אותה מוסרית. אז אולי היה מתבקש יותר להתבונן על החשמונאים. להם הייתה מדינה. תראי מה קרה להם אחרי שהושחתו על-ידי העוצמה שלהם".

בשנים האחרונות מתבונן ביינרט בעניין על הברית שהולכת ומתהדקת בין המפלגה הרפובליקנית וישראל. לא תמיד זה היה כך, הוא מבהיר. "חל שינוי גדול במפלגה הרפובליקנית, שקשור להתחזקות הנוצרים האוונגליסטים". הוא מסביר שלא מדובר רק ברומנטיקה דתית משיחית, אלא גם בנטייתם של האוונגליסטים לראות את העולם דרך עיניים דיכוטומיות. "עולם של שני כוחות: אחד לגמרי טוב, שהוא המערב, והשני לגמרי רע, שהוא האנטי מערבי והאנטי נוצרי. פעם זו הייתה ברית המועצות, עכשיו זה האסלאם הקיצוני. עבורם, שמגדירים עכשיו את המערב כיודו-נוצרי, מדינת ישראל היא חוד החנית.

"מעבר לזה, ההתחזקות של היהדות האורתודוכסית בארצות הברית יצרה אגף של יהודים אמריקאים בתוך המפלגה הרפובליקנית. קודם לכן האורתודוקסים היו חסרי השפעה, אבל מאז בוש הבן מתחילים לראות תנועה של אורתודוקסים כלפי המפלגה הרפובליקנית, ויצירת קשר עם הנוצרים האוונגליסטים, וההשפעה שלהם הולכת וגדלה. רואים את זה, לדוגמה, בקמפיין של טד קרוז, הסנטור מטקסס. סגן ראש המטה שלו הוא יהודי אורתודוקסי, וקרוז הולך מבית כנסת אורתודוקסי אחד לאחר, ומגייס כסף".

אם אתה מודה שהקשר בין האורתודוקסים לרפובליקנים הולך ומתחמם, אז למה אתה הולך לבית כנסת אורתודוקסי?

"אני חושב שלהיות יהודי בארצות הברית ב-2015 מייצר אתגרים שונים מאוד מהאתגרים שהיו ליהודים בעבר או במדינות אחרות. האתגר המרכזי נובע מהקבלה הקיצונית שיהודים נהנים ממנה, ומהבורות הקיצונית. אלה שני הפקטורים הדומיננטיים. החברה האמריקאית, כולל האליטה שלה, פתחה את זרועותיה בפני יהודים, וביקשה מהם להצטרף אליה ולהתערבב בתוכה. דונאלד טראמפ מת על העובדה שהבת שלו היא יהודייה. משפחת קלינטון השיאה את הבת שלה לבחור יהודי, שעמד מתחת לחופה עם טלית ועם כיפה. זה חסר תקדים בהיסטוריה היהודית. בעבר דרשו מיהודים לוותר על זהותם כדי להתקבל, ואילו פה יש קבלה מלאה. זה מדהים ונפלא, אבל יש לזה מחיר.

"לפני שני דורות יכולת להיות בורה גמורה ביהדות, אבל היה מחסום חיצוני שהגדיר אותך. היום המחסום הזה נעלם לגמרי. אז השאלה היא: מה יש לך בפנים שהוא משמעותי מספיק, כדי שאת והילדים שלך תישארו יהודים בסביבה כזו? המציאות היא שמחוץ לקהילה האורתודוקסית, התשובות לשאלה הזו הן מאוד לא מספקות לדעתי. חלק מהתשובות נשענות על ישראל, ולדעתי זה לא עובד וגם בעייתי".

אתה מתכוון להישענות על ישראל כמי שמעניקה זהות יהודית?

"כן. משנות ה-70 מה שהגדיר את הזהות היהודית היה השואה ומדינת ישראל. רוצה לומר: 'את צריכה להישאר יהודייה בגלל השואה, ואם נדמה לך שהשכנים הנוצרים שלך מחבבים אותך, אז הם לא; אז תישארי יהודייה ותשמרי על מדינת ישראל מפני שואה נוספת'. קצת כמו מגילת אסתר: את (יהדות ארצות הברית, ו' ק') אסתר, ואת צריכה להישאר יהודייה כדי ללחוש על אוזן המלך להציל את היהודים. זו תמונה מחמיאה ליהודי ארצות הברית, אבל היא לא נותנת שום מענה על האופן שבו ראוי לנווט את החיים, ואין בה שום שמחה. תשובה אחרת היא מין יהודיות תרבותית. הם אוכלים פסטה, אנחנו אוכלים בייגלס. שוב, זה מאוד-מאוד דק.

"מה שמושך אותי ביהדות האורתודוקסית זה שיש מאמץ לענות על השאלה הזו בצורה רצינית. התשובה מתבססת על היכרות מעמיקה יותר עם המקורות, ועל חוויה אמיתית של שמחה, של טקסים ושל קהילה. יש לי סיבה להיות יהודי, כי אני רוצה שהילדים שלי יחוו את השמחה שאני חוויתי בשמחת תורה או סביב שולחן שבת, וגם כי מצאתי שיש דברים במקורות היהודיים שמדברים אליי, שעוזרים לי להבין את העולם ואת החיים שלי. לכן אני שייך לקהילה אורתודוקסית, אם כי זה פלח ספציפי של השמאל האורתודוקסי - יותר אינטלקטואלי, פחות חומרני, ופחות כבד בקטע הפוליטי".

ה-BDS כנראה יתחזק

בתחילת הקריירה העיתונאית שלו נמנע ביינרט מלהתעסק בישראל. מאז שהפך לאבא, הוא חש שהוא כבר לא יכול לשתוק. "ישראל היא חלק מהדרמה של ההיסטוריה היהודית העכשווית. כולנו מושפעים ממנה בדרך מסוימת. כמו שהחיים של יהודי ארצות הברית השתנו עם הקמת מדינת ישראל, וכמו שהם השתנו ב-1967, כך גם חייהם של יהודי אמריקה יושפעו באופן עמוק אם ישראל תשרוד כדמוקרטיה, או אם תשרוד בכלל".

הוא מסביר שבכתיבה הוא מבטא סולידריות עם הישראלים שהוא כן מסכים איתם. "כשהתחלתי לכתוב על הנושא בתקופת המחאה בשיח ג'ראח בירושלים, פגשתי אנשים הקשורים למחאה, ואני לא רוצה שהם יחשבו שכל יהודי ארצות הברית תומכים בביבי, או שלא אכפת לנו מהם. זו הדרך שלי לתמוך בהם".

יש רבים בשמאל הישראלי שהרימו ידיים. מה אתה אומר להם?

"לדעתי יש הבדל בין אופטימיות ובין תקווה. גם אני לא אופטימי, אבל זה לא אומר שמוותרים על התקווה. אם מסתכלים על ההיסטוריה היהודית, לא חסרות תקופות שבהן אנשים ויתרו על אופטימיות, אבל לא על תקווה. כי תקווה היא מעשה של אמונה. כמעט כמו חובה מוסרית. את יכולה לעשות מה שלדעתך הוא נכון, בלי קשר לנסיבות, פשוט כי זו הדרך שלך להיות נאמנה לעצמך. אני רוצה להיות מסוגל להגן על הבחירות שלי. שאוכל להגיד, עשיתי את מה שחשבתי לצודק".

אתה ממשיך לדבוק בפתרון שתי המדינות, בשעה שבישראל הולך וגובר הדיבור על פתרון במדינה אחת.

"אני לא בדיוק מבין על מה מדברים כשאומרים מדינה אחת. אני מבין למה מתכוונים האנטי ציונים: מדינה אחת, שוויון מלא, בלי זהות דתית, וחברה חילונית. אבל מה שאני שומע מהימין בישראל זה: מדינה אחת, לכולם תהיה אזרחות וזכות הצבעה, וזו תהיה מדינה יהודית ציונית. ואת זה אני לא מבין. מה הם חושבים? שהפלסטינים יקבלו זכות, אבל לא ישתמשו בה? או שהם רק יקבלו אזרחות אם קודם הם יקבלו את רעיון המדינה היהודית?

"אם מדברים על מדינה אחת, שהיא קץ המדינה היהודית, יש לי שתי תגובות. הראשונה היא שאני חושב שאחרי השואה הרעיון של מדינה שרואה בעצמה מקלט ליהודים הוא רעיון טוב. גם אם עכשיו אנחנו לא רואים יהודים שזקוקים לזה, אי-אפשר להסתכל על 2015 ולהגיד: טוב, רוב היהודים גרים באוסטרליה, בארצות הברית ובקנדה, אז הכול בסדר ואנחנו לא צריכים מדינה יהודית, כי הדמוקרטיה הליברלית ניצחה. צריך קצת ענווה ביחס ליכולת לנבא את העתיד.

"מצד שני, אני גם חושש מדו-לאומיות. אפילו בבלגיה היא בקושי עובדת. השאלה היא מהי הזהות הלאומית שתצמח ותחליף את הזהויות היהודית והפלסטינית? איך צבא ומשטרה משותפים יתפקדו אם שופט יכריע שמשפחה פלסטינית צריכה לחזור לאדמה שגרה בה משפחה מרוקאית מאז 1951? אני פשוט לא מבין איך זה יעבוד. אז תקראי לזה איך שאת רוצה, אבל למעשה זו תהיה מלחמת אזרחים".

אתה מתנגד לחרם על ישראל, אבל תומך בחרם על מוצרים מהתנחלויות.

"כן. זה לא מספיק להחרים מוצרים מההתנחלויות. באותו זמן צריך להגיד, אני כן קונה מוצרים מתוך הקו הירוק".

הסבר את הניואנס.

"כי הסיבה להחרמת מוצרים מהתנחלויות היא יצירת אבחנה בין הלגיטימיות של המדינה בתוך הקו הירוק, ובין חוסר הלגיטימיות של המדינה מעבר לקו הירוק. ממשלת ישראל מתאמצת למחוק את הקו הירוק, ותנועת ה-BDS לוקחת טרמפ על אותו רעיון, כי גם היא לא רואה הבדל משמעותי בין שני צדי הקו הירוק".

מי לדעתך יהיו שני המתמודדים לנשיאות ב-2016?

"הילרי קלינטון ומרקו רוביו".

איך ישראל צריכה להתכונן לקראתם?

"אף אחד מהם לא יפעיל לחץ רציני על ישראל בהקשר הפלסטיני, אז לישראל יש המזל הטוב או הרע להישאר בחברת עצמה עם צ'ק פתוח מארצות הברית, דבר שיביא להתחזקות תנועת BDS, ותהליך השלום יהפוך לפחות ופחות רלבנטי. בהקשר האזורי, במקרה של שניהם אנחנו נראה עמדה אמריקאית אגרסיבית יותר כלפי אירן וכלפי דאעש. מרקו רוביו הוא די ניצי, אבל כך גם הילרי קלינטון".

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988