לבנקים לא צריך לדאוג

למרות ההכרזות הפומפוזיות על תחרות בבנקים - הפרטים הקטנים של הרפורמה עלולים לעלות לצרכנים ביוקר

משה כחלון / צילום: אוריה תדמור
משה כחלון / צילום: אוריה תדמור

1. לא צריך להתרגש מההכרזות הפומפוזיות היום של שר האוצר משה כחלון, של הנגידה ד"ר קרנית פלוג ושל חברי ועדת שטרום על "תחרות", על "רפורמה" ועל מלחמה ב"יוקר המחיה" בכל הקשור לשוק הבנקאות. הציבור שבע מהבטחות, הוא שבע מרפורמות, הוא מבין שרפורמות לא נבחנות במסיבות עיתונאים, במילים גבוהות או במלאכת שיווק אגרסיבית של ה"רפורמטורים" כביכול, מה גם שוועדת שטרום סבלה מחוסר אמון קשה בין חבריה, והעבודה שכחלון לא התחייב לקבל את המלצותיה מדברת בעד עצמה. רפורמות קמות ונופלות במבחן הביצוע, במבחן הפרטים הקטנים, בגמישות רגולטורית שאמורה לבחון את עצמה בכל פעם שהיא מוציאה רפורמה בכזה רעש וצלצולים.

את הדברים הכי חשובים, בכל נושא, אפשר לשמוע רק בחדרי חדרים, בשיחות פרטיות - לא במסיבות עיתונאים עם נאומים מוכנים מראש וטבעת של אנשי יחסי ציבור מסביב שמשגיחה על הבכירים לא לגלוש יתר על המידה עם המילים. את כחלון היה אפשר לשמוע אומר באותם "פורומים סגורים", כפי שנהוג לומר, שהוא מבין שהבנקים לא ייפגעו כהוא זה מהרפורמה וימצאו את הדרך להחזיר לעצמם את אובדן ההכנסות ממכירת חברות כרטיסי האשראי. הוא השתמש באותן שיחות פרטיות במילה די בוטה, שאנחנו מעדיפים להשאיר אותה לדמיונם של הקוראים. כחלון רואה בגולת הכותרת של הקדנציה שלו דברים הרבה יותר חשובים, ובצדק: למשל הורדת מחירי הדיור, עזרה לקשישים ועזרה לחיילים (שני צעדים הנוגעים לאחרונים כבר יצאו לדרך), אבל כלפי חוץ הוא צריך למכור לציבור שהוא נלחם גם בבנקאים.

מה שמעניין בכל הסיפור הזה הוא שהערכותיו של כחלון דומות מאוד לאלו שנשמעות במסדרונות הבנקים. בפועלים או בלאומי לא ממש מזילים דמעה על הפרידה הצפויה מישראכרט ומלאומי קארד. הם מעריכים שיקבלו שם מחיר טוב על החברות, יגזרו רווח הון נאה וימצאו את הדרך לפצות על אובדן ההכנסות. תוספת של 0.1% בריבית האוברדרפט, בלי להרגיש, וכל הסיפור הזה של ועדת שטרום לא ידגדג את פועלים ולאומי.

2. מטרת העל של הרפורמה הייתה הגיונית וראויה: תחרות באשראי הצרכני. אם תהיה תחרות על הצרכן, יירדו המרווחים, כלומר, ההלוואות יהיו זולות יותר והצרכן ישלם למלווים החדשים ריביות נמוכות יותר מכפי שנהג לשלם לבנקים. בתחרות, כך על פי התיאוריות, היצע האשראי יגדל, מחירי האשראי יירדו וללקוח תהיה יכולת בחירה בין חלופות רבות. הרי הסיפור היותר גדול במערכת הבנקאית הוא המרווח הפיננסי ולא העמלות, והוא זה שמשפיע הרבה יותר על משק בית ממוצע, במיוחד משק בית שנמצא באוברדראפט. הרי מהי הפעילות הבנקאית הקלאסית שמניבה לבנקים מיליארדים מהציבור? זו הפעילות של תיווך בכסף. הבנק לוקח כסף מפלוני, בדרך כלל ממשקי הבית, באמצעות פיקדונות - למעשה כיום אין פיקדון שמניב כסף, אז הכסף שוכב בחשבונות העו"ש, למי שיש כסף - ואז נותן אותו לאלמוני (בדרך כלל לסקטור העסקי וגם למשקי הבית - אוברדפט והלוואות אחרות). על הפיקדונות הוא הרי משלם ריבית יחסית נמוכה ועל ההלוואות הוא גובה ריביות יחסית גבוהות - מריבית הלוואות סטנדרטית, דרך ריבית בגין משיכת יתר ועד ריבית בגין חריגה ממסגרת האשראי. ההפרש הוא אותו מרווח פיננסי, המנוע היותר משמעותי ברווחי הבנקים.

משקי הבית והעסקים הקטנים חסרי יכולת המיקוח מקבלים את הריביות הנמוכות ביותר בפיקדונות ומשלמים את הריביות הגבוהות ביותר על אוברדראפט או על הלוואות אחרות. העיוות הזה, שבו משקי בית המתאפיינים באשראי מפוזר על פני מיליוני לווים ובאשראי בסיכון נמוך מאוד המגובה בבטוחות קלים לעיקול ולמימוש, משלמים ריביות יחסית גבוהות ואילו במגזר העסקי - המתאפיין באשראי יותר מסוכן בדרך כלל, בעל ריכוזיות גבוהה, ועם בטוחות שלא עשויות מבטון ולעתים קשות למימוש - משלמים ריביות נמוכות יחסית.

הדרך שנבחרה על ידי הוגי הרפורמה כדי לשפר את מצבם של משקי הבית והעסקים הקטנים היא לפצל את שתי החברות הגדולות במשק כרטיסי האשראי - ישראכרט ולאומי קארד - משני הבנקים הגדולים במשק - פועלים ולאומי - ולגרום להן להפוך למחוללי התחרות בשוק האשראי הצרכני, בתוך מתן הגנות ינוקא או הטבות כאלה ואחרות. נשמע לכם נפלא? נשמע לכם גן עדן צרכני? אז זהו, שזה ממש לא כך.

3. השורה התחתונה היא שדווקא אופן יצירת התחרות שנבחר על ידי הוגי הרפורמה עלול להשיג בדיוק ההיפך ממטרתה המוצהרת: היצע האשראי אולי יגדל, אבל המחירים עלולים לעלות, כפי שקרה בעקבות ועדת בכר. ראשית, כיוון שהמפקחת על הבנקים חסמה בצדק רב את חברות הביטוח הגדולות ואת הגופים המוסדיים הגדולים מרכישת חברות כרטיסי האשראי, וגם חברות ריאליות גדולות לא באות בחשבון, המועמדים הטבעיים לרכישה הן קרנות פרייבט אקוויטי, חברות ביטוח בינוניות או משקיעים זרים (סינים?). כיוון שכל המועמדים אינם עסוקים בצדקה ובפילנתרופיה, בדיוק כפי שאייפקס לא קנתה את תנובה כדי לסעוד את הצרכן הישראלי (וראינו כבר מה קרה), אלא מעוניינים להחזיר כמה שיותר את השקעתם (במיוחד קרנות פרייבט אקוויטי שיש תאריך תפוגה להשקעות בהן), התסריט הריאלי יותר הוא שהם יעלו מחיר ויתבססו על בורות הציבור בנושא וחוסר הרגישות שלו (מה זה עוד אחוז בהלוואות של עשרות אלפי שקלים?).

זה לא השקעות של פרוטות: ישראכרט מוערכת ב-3-3.5 מיליארד שקל, לאומי קארד בין 2 ל-3 מיליארד שקל. איש לא יופתע אם החברות ה"תחרותיות" בכובע החדש שלהן, עם הבעלות החדשה שלהן, אכן יציעו לציבור אשראי נוח יותר, מהיר הרבה יותר ופשוט הרבה יותר. הכול נכון, רק בסייג אחד: הוא יהיה יקר יותר ועלול להיות יקר מאוד אם החוק שרץ היום בכנסת יאפשר לחברות לגבות ריבית של 20%, ונראה אם הבטחתו של כחלון בוועידת ישראל לעסקים של "גלובס" בשבוע שעבר, ש-20% זה לא יהיה, אכן תתממש. צריך גם לזכור שבדרך כלל,

בהשוואות עולמיות, מחירי האשראי של חברות כרטיסי האשראי גבוהים משמעותית מהבנקים כי אין להן מקורות זולים כמו לבנקים וגם אין להן מערכת יחסים מתמשכת עם הלקוח הלווה. מדובר בלקוחות מזדמנים, שמשלמים מחיר די גבוה. בארה"ב ובבריטניה, למשל, הריבית היא מעל 15% בשווקים שמוגדרים בעלי תחרות משוכללת.

4. אז מה בכל זאת האלטרנטיבה הראויה יותר לתחרות שעשויה הייתה להוריד מחירים? במשך 40 שנה לא הוקם בנק בישראל. החסמים גבוהים מדי, בעיקר בכל הקשור לתשתיות הטכנולוגיות ולדרישות ההון הנוקדניות, בצדק מבחינת המפקח שמבקש שלא להיקלע לפשיטות רגל בנקאיות. נראה שהוועדה התמקדה בפיצול חברות כרטיסי האשראי והתרחקה מטיפול בהסרת חסמים, מתן הגנות ינוקא ובעידוד הקמה של גופים חדשים באמצעות, למשל, הטבות מס לפיקדונות - דבר שיכול היה לסייע בגיוס לקוחות - או אף במענקים לשחקנים חדשים שיסייעו להם להתגבר על דרישות ההון הנוקשות.

קיימת היום, למשל, אפשרות ליצירת תחרות באמצעות הבנק האינטרנטי, שחוסך הוצאות רבות של סניפים וכוח אדם והופך את האפשרות של כניסת שחקן חדש בתחום למציאותית יותר, אלא שעדיין נותרו חסמים שנראה שהוועדה לא טיפלה בהם.

הבנקים, הערים להתפתחויות הטכנולוגיות בשוק שלהם ולאיומים הנלווים להם, ממהרים למלא את הוואקום בתחום הבנקאות הדיגיטלית: שני הבנקים הגדולים, פועלים ולאומי, צפויים להשיק בנק אינטרנטי בשנה הקרובה, דבר שיקשה על שחקנים חדשים להצטרף מאוחר יותר ולהתחרות בשחקנים הקיימים.

ובאשר לבנקאות המסורתית, כמו שכתבנו בעבר, בנק הדואר הוא בעל הפוטנציאל הטוב ביותר להוות תחרות לבנקים. הדרך היחידה לפתור את בעיית המרווחים (בקצה העליון משלמים היום צרכנים ריבית פיגורים שנתית די גבוהה, ובקצה התחתון עסקים גדולים משלמים על הלוואות ריביות רצפתיות צמודות) היא באמצעות שחקן חדש עם תשתית סינוף מתאימה. הבנקים הזרים הרי לא ממש רוצים להיכנס לישראל, כי לדבריהם קשה להתחרות במערך הסינוף, במיוחד של שני הבנקים הגדולים. מי שיכול להיות אלטרנטיבה הוא, כאמור, בנק הדואר שיש לו יותר סניפים מלפועלים וללאומי גם יחד. כיום מעניק בנק הדואר שירותים בנקאיים, אך מדובר בשירותים בסיסיים מאוד (ניהול חשבון עו"ש, שירותי מט"ח, העברת כספים לחו"ל, ביצוע תשלומים, הנפקת כרטיסי אשראי נטענים וכדומה) והוא אינו כולל שני שירותים מהותיים שיש לבנק מסחרי רגיל והם בליבת בעיית המרווחים: פיקדונות ואשראי. דווקא משום שבנק הדואר נותן שירותים לשכבות החלשות, היה לו פוטנציאל להפוך לבנק חברתי וכך להגשים את החלומות של כחלון.

הבעיה עם בנק הדואר היא בעיית הון, שדורשת התערבות ממשלתית (כלומר, השלמת הון מכספי המדינה). אבוי, זה משהו שבאוצר סולדים ממנו - שם סולדים מכל סוג של התערבות ממשלתית - ולכן האופציה של בנק הדואר אפילו לא עברה את הסף במוחם של חברי ועדת שטרום.

זווית אחרת להסתכל על שוקי הבנקאות והצרכנים היא דרך הטכנולוגיה, שבהרבה מקרים היא שוברת המונופולים הטובה ביותר. חברת הייעוץ מקינזי העריכה לאחרונה שחלק גדל והולך של ההכנסות והרווחים בתחום הבנקאות יימצא בסכנה בעשור הקרוב, בעקבות השינויים הטכנולוגיים. להערכת מקינזי, בחמישה תחומים עיקריים של בנקאות קמעונאית (מימון צרכני, משכנתאות, הלוואות לעסקים קטנים ובינוניים, תשלומים קמעונאיים וניהול הון), 10% עד 40% מההכנסות (תלוי בתחום) יהיו בסכנה בשנת 2025, יחד עם 20% עד 60% מהרווחים, והמימון הצרכני יהיה התחום הפגיע ביותר. במקינזי מעריכים שבנקים יריבים ישתלטו רק על חלק קטן מהעסקים הללו. מקור אובדן ההכנסות והרווחים של הבנקים יהיה ברובו התכווצות שולי הרווח, מאחר שהשינויים הטכנולוגיים יורידו את התעריפים ויחתכו את המרווחים. בינתיים, אנחנו רואים פריחה של מיזמי P2P, אם כי בישראל בהיקפים די קטנים, ובעולם רואים מגמה של כסף מוסדי שנכנס למיזמים מהסוג הזה.

5. ועכשיו להיבט הצרכני, היותר חשוב בכל ההיבט של חברות כרטיסי האשראי. ברוב המדינות בחו"ל יש שתי שיטות לגביית תשלום בכרטיס אשראי: חיוב מיידי (דביט) ופריסת תשלומים (קרדיט), אלא שעבור האפשרות השנייה משלמים ריבית די יקרה שמגיעה פעמים רבות לריבית נשך דו-ספרתית.

בישראל, מסיבות היסטוריות שקשורות לאינפלציה הגבוהה שהייתה בעבר, שולטת שיטה אחרת הנקראת "חיוב נדחה". לפי שיטה זו הלקוח מחויב אחת לחודש, ועד למועד הפירעון לא נגבית ממנו ריבית. זאת ועוד, גם אם הוא מחלק את העסקה לתשלומים, לרוב בתי העסק מאפשרים זאת ללא גביית ריבית.

אין ספק שמדובר בשיטה טובה לצרכן יותר מהשיטות המקובלות ברוב מדינות העולם, אבל דווקא מכירת חברות כרטיסי האשראי עלולה להפר את הסטוס-קוו הזה, שממנו נהנים הצרכנים. אחת ההמלצות של הוועדה היא לאסור על הבנקים להנפיק כרטיסי אשראי לתקופה של ארבע שנים כדי להגן על המתחרים החדשים - חשיבה לכאורה נכונה וראויה מאוד, אלא מאי, כרטיסים מונפקים למשך 3-4 שנים ואלו שיבקשו לחדשם יגיעו לבנק ויבחרו כרטיס חדש מתוך אלה שחברות כרטיסי האשראי מנפיקות. המשמעות היא בתקופת הינוקא כל כרטיסי האשראי בישראל יהיו כרטיסים חוץ-בנקאיים. נשמע נפלא? רגע, רגע, יש גם תסריט אחר, והלוואי שלא יתממש.

מנפיק כרטיסי האשראי, בין אם הוא בנק ובין אם חברת כרטיסי האשראי, נושא כמובן בסיכון הכרטיס, מקצה ללקוח מסגרות אשראי ומעמיד מול המסגרות הללו הון. כיום רוב כרטיסי האשראי הם כרטיסים בנקאיים והיקף מסגרות האשראי מוערך בכ-50 מיליארד שקל, כאשר הניצול בפועל נמוך יותר ומוערך ב-20-25 מיליארד שקל (לא כל הצרכנים מנצלים את כל המסגרות).

הבעיה תיווצר כאשר החברות החדשות והתחרותיות יצטרכו לתת ללקוחות מסגרות אשראי, כשבסיס ההון שלהן צר מאוד, בסך הכול כ-5 מיליארד שקל באופן מצרפי, והתוצאה עלולה להיות שהצרכן ישלם עבור המסגרות הללו, בין בריבית ובין אם בתשלום עמלה חודשית. לזכותה של הוועדה ייאמר שהיא הציעה שורה של פתרונות כדי להקל על החברות החדשות, כמו הקלה בדרישות ההון, העמדת הון על ידי המוסדיים, פריסת מעבר המסגרות ועוד - אבל הבעיה היא שבמוצרי אשראי קל מאוד "לעבוד" על הצרכן: עוד עמלה, עוד קצת ריבית - זה הרי עוד כמה עשרות שקלים בחודש - אבל בשביל החברות זה הכנסות של מאות מיליונים ומיליארדים והרווח בצדן כמובן גבוה.

6. מעבר לכל ההמלצות והרפורמות יש שאלה אחת, אולי פילוסופית: דחיפת אשראי צרכני היא רעה או טובה? ישראל הרי אינה נחשבת ממונפת יחסית למדינות מערביות אחרות. האם התרבות האמריקאית של צריכה מוטת חוב צרכני היא הדבר הנכון ליישמו בישראל? האם זה יהיה נכון לפתות, במיוחד את השכבות החלשות, באשראי זמין ונוח ואפילו לא זול במיוחד? האם כך נעלה את רמת החיים שלהם או חלילה נסבך אותם עוד יותר?

צרו איתנו קשר *5988