המסעדה שמתיימרת להיות בצמרת הסושי בישראל

מסעדת Tyo שואפת גבוה ■ "יאקימונו" היא לא, אבל תוספת מבורכת לנוף סושיות היוקרה בתל-אביב, בהחלט כן

קומבינציית סושי / צילום: אנטולי מיכאלוב, יחצ

סצנת הסושי התל-אביבית היא כידוע אחת הקדחתניות והעמוסות ביותר בעולם. אין גם צורך לחזור ולהזכיר, שרובה המכריע מורכב מסושיות שכל קשר בינן לבין סושי רציני וטוב הוא מקרי בהחלט. זה לא אומר שמה שמוכרים בהן אינו כיפי, לפחות כל עוד אינך מקבל קלקול קיבה מדגים נאים לא מספיק טריים. לי, לפחות, זה לא קרה. מצד שני, אפשר לספור על יד אחת את מספר הפעמים שבהן יצא לי לאכול ממרכולתן של כל אותן רשתות של סושי בלירה. מבלי להעליב, כמובן.

בקצה השני של הסקאלה ניצבים היכלי הסושי הוותיקים והמהוללים כמו אונאמי ויאקימונו (שמחיר ארוחת ערב בה מצריך לעתים קציר איברים פרטי לטובת מימון). בשניהם, במיוחד בשני, הסושי מתעלה לגבהים נהדרים.

לאחרונה, נוספו לסצנה שתי טוענות לכתר הסושי הטוב בעיר, או לפחות אחד מהטובים ביותר. על אחת מהן, מסעדת דיינינגס במלון נורמן, סיפרתי כאן לא מזמן. מסעדת Tyo היא המועמדת ה"חדשה" (במירכאות, כי היא פתוחה כבר למעלה משנה. אני והאיטיות שלי) הנוספת לחמישייה הפותחת של הסושיות המצטיינות בעיר (לא ידוע לי עד כה מיהי החמישית...).

ה"דיבור" על Tyo היה מהסוג הטוען שהיא מסעדת "שופוני". כזו שבאים אליה כדי לראות ולהיראות ורק אחר כך כדי, אולי, גם לאכול. לא צריך להיעלב. תל-אביב מלאה במסעדות כאלה. לפעמים גם אוכלים בהן לא רע בכלל. איכשהו, נדמה היה שלא זה המצב כאן. לא יודע למה. משהו בדבר מיונז בסושי. מכיוון שלפי אותן שמועות זדוניות (מגובות בבדיקה קצרה של אתר האינטרנט של המקום), מחירה של ארוחת ערב כאן מטפס לגבהים דלילים למדי של חמצן הנותר בארנקך בסיומה, ומכיוון שארוחה עסקית היא דרך מצוינת לבדוק רצינות של מקום, הגענו בצהריים.

הרושם הראשוני, זה המגיע מעיצובו של המקום, הוא שאכן מדובר במקום כזה. כלומר, "תראו אותי". הרבה הוד והדר וטקס בישבן. די מכוער, אם תשאלו אותי. אבל למה שתשאלו, הרי מה לי ולעיצוב. אחרי שמתרגלים לעיצוב, צריך להתרגל לשירות. כה מדוקדק וקפדני, עד שמדי פעם אתה בודק שניקית טוב ליד הפה. אחרי הכול, אנחנו פולנים.

הארוחה העסקית כאן כוללת פתיח, מנה ראשונה ומנה עיקרית, כולם במחיר המנה העיקרית. בקיצור, נדיב מאוד. התחלנו אם כן בשתי קלאסיקות, מרק מיסו ואגאדאשי טופו. מרק המיסו* היה, כמו כל מרקי המיסו, מין מים חמים מלוחים עם קצת אצות ועוד כל מיני. אני דווקא מחבב את זה.

אגאדאשי טופו היא מנה שמעולם לא הצלחתי לרדת לסוף דעתה. קוביות טופו מטוגנות בציפוי פריך, המוגשות ברוטב מלוח מאוד המבוסס על ציר דאשי עם רוטב מירין וסויה. לי זה פשוט מלוח וזהו. בהתחשב במגבלות הפתיחה הרציניות האלה (שלי, שלי) היה האגאדאשי של Tyo מהטובים שאכלתי, אם לא למעלה מזה. מתברר שלפעמים אפילו טופו יודע לעשות משהו.

המשכנו עם מרק שרימפס וסשימי טונה על סלט ירוק. מרק השרימפס היה מרק עוף שכתוב היה שהוא צח, אבל למרות זאת הוא קיבל חיזוק רציני של רוטב סויה ובתוכו השתכשכו שני כיסוני שרימפס שמנמנים ונעימים. מרק עז טעם ומבע, אף שטעמיו היו טיפה אגרסיביים מדי.

סלט הטונה כלל עלי חסת משי, אצות טריות, גזיזי בצל וכמה חתיכות טונה טרייה נאה. מין סלט ירוק יפני שכזה. נחמד. המשכנו בשתי מנות עיקריות. קומבינציית Tyo - שלל סושי וסשימי בכמות נכבדה ובצורות הגשה שונות ומשונות, אבל מה, רק טונה וסלמון. פעם עם אורז ופעם בלי, פעם עם אבוקדו ופעם בלי. המון צבע ורעש וצלצולים, וכן, גם המיונז שנתלה על הקיר במערכה הראשונה, הופיע בשלישית, אבל לפחות לא בתוך הרולים אלא רק בצלוחית ליד, וגם זה רק אחרי שהציעו וקיבלו אישור. לא נורא. הסך הכול היה חביב מאוד, טרי, צבעוני וטעים.

מנת ה"אבי צ'ילי" התגלתה כקערה גדולה של שרימפס וקלאמרי ברוטב ג'ינג'ר, סויה ועגבניות חריפות. מעין תבשיל פירות ים חריף שהוגש עם תוספת אורז והיה טוב למדי.

קינחנו בשני קינוחים מבית היוצר של מיכל בוטון. Tea time - עוגת גבינה עם רוטב תה ירוק, ו"מיסטר בין", מעין בראוני משעועית אדומה. אכלתי אמנם כבר כמה קינוחים טובים במקצת מאלה של בוטון, אבל זה בהחלט היה סיום הולם לארוחה שלנו.

Tyo לטעמי, לפחות בצהריים, אינה מתעלה לגבהים של יאקימונו השכנה, אבל היא בהחלט

תוספת מבורכת לנוף סושיות היוקרה של העיר, ולפחות בצהריים היא לא מסעדת "שופוני".

Tyo

פרטים: מונטיפיורי 7, תל-אביב, טל' 03-9300333. א'-ה' ושבת 12:00-01:00, ו' 18:00-01:00. עסקיות א'-ה' 12:00-18:00

מחירים: עסקית קומבינציית Tyo - 112 שקל, עסקית פירות ים - 89 שקל, Tea Time - כ-42 שקל, מיסטר בין - 44 שקל

השורה התחתונה: טוב

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988