אהבת החירות האירופית

אירופה הולכת בדרכה: נאמנות לערך החירות - על חשבון ביטחון האזרח

פצועה בורחת מאזור הפיגוע בבריסל  / צילום: רויטרס
פצועה בורחת מאזור הפיגוע בבריסל / צילום: רויטרס

תפיסת העולם הליברלית טוענת שזכותו של כל אדם לחירות. דהיינו, לעשות כעולה על רוחו כל זמן שחירותו אינה פוגעת באחרים. זו הנחת העבודה המגינה על אדם הן מפני המדינה והן מפני ארגונים ובודדים. אלא שבתפיסת עולם זו טמון כשל מובנה - הסנקציה נגד מי שפועל נגד הנחת היסוד הזאת. המדינה, גם המדינה הליברלית, יכולה להתגבר על הכשל הזה - היא מיוסדת על חוקה ורשות מבצעת, כולל המשטרה, גופים המופקדים על שמירת החירות.

אבל מה קורה כאשר יש סתירה בין חירות היחיד ובין הכוח שבידי המשטרה וגופים אחרים? במקום שבו החירות נמצאת במקום גבוה, אולי הראשון, בסולם הערכים, הקושי עצום. אנו רואים זאת כיום במאבק בין המחזיקים ביכולת הטכנית לאסוף מידע על כל יחיד, ובין מגיני חירותו של היחיד מפני איסוף המידע. יתר על כן, מה על שמירת החירות במסגרת שמעבר למדינה?

האם יש חוקה, משטרה, זכות בינלאומית לחירות? על הנייר - כן. למעשה - לא.

דברים אלה, הנשמעים תיאורטיים, הם בסיס הקושיה ששואל את עצמו העולם המכונה מערבי, במיוחד לאור הפגיעה הקשה של הטרור הפונדמנטליסטי. האירופים למדו, במיוחד אחרי ההתנסות בפאשיזם ובנאציזם, להעריך את החירות האישית כערך עליון. והנה מתברר, שאין כלים להגן עליהם מפני מי שאינם מקבלים ערך זה, ומוכנים לערער עליו גם בעזרת רצח.

היה זה למעשה נס, שהחברה המערבית, שהגיעה למסקנה שיש להימנע ממלחמה, הצליחה לשמור על אי של חירות בצפון אמריקה ובמערב אירופה. זה היה עניין של זמן, עד שיריבי מסורת המהפכה הצרפתית והנאורות, ינצלו את העובדה, שמי שפועל בשם החירות אינו שש לאלימות, ויפעילו אותה נגדו.

כאשר עשו זאת נגד המעצמה האמריקנית, בפיגועי הטרור ב-11.9, הגיבה אמריקה מצד אחד בפעולה צבאית, ומצד שני, בהפעלת כלים שיש בהם להחזיר את הביטחון על-חשבון הזכויות לחירות. מנגד, לאירופה, שאינה מוגנת על-ידי אוקיינוסים, היה קשה ללכת בדרכה של ארה"ב. היא, אירופה, שימשה לכל היותר נספח לפעולה הצבאית באפגניסטן ובעיראק, ונשארה נאמנה לעקרונות החירות המקודשים מאז המפכה הצרפתית.

וכך הסתבכה אירופה בכשל המבני של משטרים ליברליים. ואת זאת הוכיחו אירועי הטרור הגדולים בלונדון, במדריד, בפריז ועתה בבריסל. מזווית הראייה הישראלית המקובלת, קשה לנו להבין את לבטי האירופים. אצלנו ברור מזמן, כי מה שקרוי ביטחון עדיף על החירות, במיוחד מכיוון שמי שסובל מצמצום החירויות מתוך שיקולי ביטחון, הוא המיעוט הלא-יהודי. המחיר של ויתור על חירות בעבור ביטחון, או מה שנדמה ככזה, נראה אצלנו סביר ביותר. בשל השוני הזה בתפיסת החירות-ביטחון יש טון מתנשא בביקורת שלנו על אהבת החירות האירופית.

האירופים חושבים אחרת. שם סבורים, שאם מחיר הביטחון הוא ויתור מרחיק-לכת על החירות, ייצא שכרם בהפסדם! יותר מזה - זו תהיה מפלה. אלא שאם מחיר שמירת החירות יהיה חוסר ביטחון מרחיק-לכת - מה ערך יהיה לחירות זו, שבה אלים גבר?

מי שלא מתמודד עם שאלה זו, פותח גם את הפתח להצלחת הימין הפופוליסטי. לכן, גם האירופים הולכים בזהירות בדרך שהולכת בה אמריקה - לבחור את הנקודות שבהן הוויתור על חירות יביא תועלת מיידית וגדולה בהבטחת הביטחון. אירופה התנסתה בטרור גם אחרי מלחמת העולם השנייה, טרור הצבא האדום המהפכני, ונקטה שיטה זו כבר אז. האתגר עתה גדול יותר, אך ההתנסות של אז יכולה לרמז על הדרך שבה ילכו שוב. האתגר גדול יותר, מכיוון שבתוך אירופה דהיום נמצאות מדינות שהמסורת שלהן הייתה עד לפני 25 שנה מסורת של דיקטטורה; ובתוך שאר המדינות חיים תחת חסות החירות, מיעוטים שהנחת היסוד הליברלית מהם והלאה, בשם הדת.

אבל האירופים יודעים שהקרבת החירות למען הביטחון אינה רק ענין עקרוני מקודש, אלא גם שאלה של פרקסיס. כלומר, יש לערך הזה ביטוי מעשי. כבר בסוף-שבוע זה ירגישו האירופים את משמעות הנסיגה מעידן הגבולות הפתוחים. היוצאים לחופשת הפסחא ייתקלו, בעיקר בשובם הביתה, במחסומים שהוקמו על הגבולות, כדי לפגוע בזרם הפליטים. מחסומים אלה יאטו גם את המעבר החופשי של התיירים בתוך אירופה; והם ישאלו את שאלת היתרון והחיסרון שבקדימות הביטחון.

שהרי אם הייתה שאלת הביטחון קובעת באופן נחרץ את שיקול הדעת על-חשבון ערכים אחרים, איש לא היה יוצא לדרך במכונית מחשש לתאונת-דרכים. כל זמן שאנשים מוכנים להסתכן בהתנהלות בדרכים, יהיו מוכנים גם לקחת סיכון מחושב בשימוש בחירויות אחרות.

וכמו בנושא הבטיחות בדרכים, אין צורך לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה - אפשר למצוא פתרונות טכנולוגיים, שמונעים תאונות ומכות טרור.

צרו איתנו קשר *5988