בעקבות אירועי 1946: השנה שבה התאפשרה מדינת ישראל

מחנות העקורים בגרמניה עלו על גדותיהם, המושל הצבאי האמריקאי אמר שהעקורים אינם בני אדם, "וזה חל במיוחד על היהודים, שהם גרועים יותר מבעלי חיים" ■  ואז בא הדוח האמיץ של ארל הריסון, עורך דין יהודי מפילדלפיה

ארל הריסון / צילום: ארכיון התצלומים יד ושם
ארל הריסון / צילום: ארכיון התצלומים יד ושם

זמן קצר לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, משה שרתוק, לימים שרת, הוזמן אל משרדיה של ממשלת המנדט בירושלים כדי לשמוע "בשורה טובה": הממשלה מוכנה להנפיק מיד 3,000 אשרות כניסה לפליטי השואה.

שרתוק החוויר מזעם. אפילו על-פי המכסות הזעומות של "הספר הלבן" מ-1939 הגיעו ליהודים 10,000 אשרות. עכשיו, כאשר הניצולים מתדפקים על השער, 3,000 אשרות הן בשורה טובה?

בשעה ההיא התברר להנהלה הציונית, ששואת יהודי אירופה אינה עושה כל רושם על הבריטים. למען האמת, היא לא עשתה אלא רושם מוגבל גם על האחרים. שיעוריה ואימיה לא יובנו אלא שנים רבות אחר כך. אפילו יהודי הארץ לא הבינו אותה, כפי שמלמדים זיכרונותיו קלי הדעת של עמוס עוז, ילד בימים ההם; וכפי שמלמד יומנו של דוד בן גוריון. התנהגותם של יהודי אירופה "מילאה אותי בושה", כתב יושב ראש הנהלת הסוכנות.

רגשי האשמה הקיבוציים של המערב, קל וחומר של גרמניה, יתחילו להתפתח רק דור אחד לאחר השואה. לא הם קיצרו את השלטון הבריטי בארץ ישראל. אי נוחות ואנוכיות קיצרו אותו. את אי הנוחות צריך לייחס פחות למאורעות השואה עצמה, ויותר להתפרצויות אנטישמיות כלפי יהודים במזרח אירופה ובמרכזה לאחר כניעת גרמניה.

הרשימה הזו עוסקת במאפשרי המדינה. היא התאפשרה לא רק מפני שהמחתרות הרגו חיילים בריטיים, אלא גם מפני שיהודים במדי צבא אמריקאים חזרו והתוודעו אל יהדותם במחנות עקורים בבוואריה בקיץ 1945. מפני שרב רפורמי צעיר מקולורדו, אברהם קלוזנר, בנו של מוכר מזון יבש, גמר אומר להחיות את עצמותיה היבשות של מה שהתחילה להיוודע בשם "שארית הפליטה". ומפני שעורך דין יהודי מפילדלפיה, ארל הריסון, כתב דוח על מחנות העקורים, שהצליח לסחוט דמעות מעיניו של הנשיא הרי טרומן.

 

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988