האיחוד וגרמניה לא יתמוטטו

עכשיו גרמניה פונה לבריטים: בישלתם את הדייסה? תאכלו אותה רותחת

אנגלה מרקל / צילום: רויטרס
אנגלה מרקל / צילום: רויטרס

אחת השאלות שצצו מיד עם הברקזיט (פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי) הייתה: האם גם גרמניה יכולה להחליט על יציאה מן האיחוד האירופי, שהרי גם שם תוהים מאז ימי איום הגרקסיט (פרישת יוון), אם לא מוטב לגרמניה להניח לאירופים, ולהפסיק לממן את המדינות החלשות ולדאוג לעצמה.

התשובה היא פשוטה: על-פי החוקה, אין בגרמניה אפשרות להכריע הכרעה כזאת במשאל-עם, אלא רק בהצבעה של שני בתי הפרלמנט! לפיכך, גם אם מישהו מעלה את הרעיון, אין סיכוי שימומש. ויש סיבה לכך שחוקת גרמניה מתנגדת למשאלי-העם - זה אחד הלקחים מימי שלטון ויימאר, שבה הימין הקיצוני הוא שהשתמש בכלי זה למטרותיו האנטי-דמוקרטיות.

ובכן, גרמניה, המעצמה החשובה שבאיחוד, תמשיך להיות הקטר שלו, והיא פונה עכשיו להתמודד עם תוצאת משאל-העם הבריטי. הדרישה הראשונה של גרמניה ושותפותיה הקרובות היא לא למזמז את התהליך. במילים אחרות, הם פונים לבריטים ואומרים: בישלתם דייסה - תאכלו אותה רותחת.

מובן, שהציבור הגרמני מופתע מן ההתנהלות האנגלית. כיצד אפשר לפרוש מאיחוד אירופה שהוא הערובה לשלום האירופי, שלא היה כמוהו עד הקמתו? וכיצד אפשר לרצות ולצאת מהאיחוד שהיתרונות הכלכליים שלו גדולים מחסרונותיו? וכיצד אפשר לחשוב ערב עונת החופשות, על אירופה עם גבולות ומכסים? מכאן עוברים מיד לשאלה המעשית - כמה זה יעלה לנו? בתרגום לשפה המקובלת בגרמניה - עד כמה ייפגע היצוא הגרמני לבריטניה, ועימו מקומות עבודה של גרמנים ואירופים אחרים?

מכיוון שזו השאלה הקרדינלית, מסתמן כבר עתה אופי המו"מ על פרישת בריטניה: תנאים מועדפים למדינה שפרשה, כדי לא לפגוע בייצוא לבריטניה ובמקומות העבודה.

ועם זאת, אף שכלכלת בריטניה מהווה יותר מ-15% מן הכלכלה האירופית (אם לדבר בלשון התוצר-הלאומי), עדיין אין בפרישתה כדי למוטט לא את האיחוד ולא את גרמניה, בין השאר מכיוון שבריטניה אינה חברה בגוש היורו. ויש לשער שהאירופים יביטו יותר הרחק מזרחה.

יתר על כן, יתרונו של האיחוד הוא בגמישותו ובסרבולו כאחד - בניגוד לפרישת מדינות הדרום מארצות-הברית של אמריקה לפני 150 שנה, שהובילה בהכרח למלחמה עקובה מדם, האיחוד האירופי אינו ארצות-הברית של אירופה. דהיינו, האיחוד אינו מדינת-על ריבונית, אלא מבנה מקורי וגמיש, המאפשר הסדרים של "להרגיש בחוץ" ו"להיות בפנים", או להיפך. עם זאת, בשמחה לאיד, מחכים לצעד הבא שיעיד שבריטניה הגדולה לא זכתה בעצמאות, כפי שמכריז פאראג', אלא הופכת לבריטניה הקטנה - הליכה עצמאית של סקוטלנד, יציאה מבריטניה, וחזרה לאיחוד האירופי.

האיחוד האירופי אינו יציר של דרמות, אלא של צעדים קטנים וביורוקרטיה מסועפת. הסערה של הימים האלה תשכך, ואז תפעיל בריסל, דהיינו מערכת ביורוקרטית חזקה, את כוחה והשפעתה. הלוא האיחוד מעורב בפרטים רבים כל-כך, מן הבנק האירופי ועד הסטנדרט לאטריות או לבירה, שמושג "התמוטטות אירופה" נראה פחות דרמטי.

מעבר לשאלה הכלכלית, מה שמדאיג את גרמניה ואת מרבית חברות האיחוד הוא המסר הלאומני-הגזעני העומד מאחורי הברקסיט - מסר שאינו ייחודי לבריטניה. המגמה הקרויה יורו-סקפסיס ברחבי היבשת, ניזונה יותר ויותר מלאומנות אתנו-צנטרית הבנויה על הסכנה הגדולה של הדמוקרטיה כיום - הפופוליזם. מאז ימי נפוליאון, אנו יודעים שמשאל-העם הוא הדרך העדיפה לדיקטטורים ולבונפרטיסטים כדי לסלק את הדמוקרטיה, בעזרת מצג של דמוקרטיה.

"העם" העייף מן ההליך הדמוקרטי המשעמם, מצביע בהמוניו עבור האיש "שיודע כיצד לצאת מן הבוץ". הדמוקרטיה הייצוגית הלוא הומצאה, בין השאר, כדי למנוע דמוקרטיות של מצבי-רוח. היום אנו עוקבים אחרי מפלגות, כמו מפלגת "אלטרנטיבה בעד גרמניה", "מפלגת החירות" באוסטריה, החזית הלאומית בצרפת, ועוד ועוד, העושות פלסתר מן הדמוקרטיה באמצעים שמבית היוצר שלה.

והרי אפשר גם אחרת: כדאי לשים לב להבדל שבין הביקורת חסרת האחריות של פאראג', שטראכה, וילדרס ולה-פן - ובין זו של פאבלו איגלסיאס מנהיג פודמוס בספרד, שביקורתו (גם במערכת הבחירות הנוכחית) על האיחוד האירופי מצד שמאל מכוונת לחוסר הצדק החברתי, ולא ללאומנות צרת אופק או לפרישה מהאיחוד.

כשנפלה החומה והתמוטט הגוש הסובייטי, סבר הפוליטולוג האמריקני פרנסיס פוקויאמה כי הגיע קץ ההיסטוריה - הליברליזם והקפיטליזם ניצחו את הסוציאליזם ונגמרו הוויכוחים. באירופה נראה אז כאילו האיחוד האירופי ניצח בנוק-אאוט, והמדינות שנשרו מן הגוש הסובייטי והתייצבו בתור כדי להצטרף לאיחוד, הוכיחו זאת. לא נותרה שהות להרהר בשאלה שהטרידה את אדריכלי האיחוד עד אותה שעה, האם להעדיף העמקה או הרחבה של האיחוד.

החלה תקופה של זחיחות עד שאירוע הטרור 911 (2001) גילה, שאין להיסטוריה סוף אלא אתגרים מתחדשים: מלחמות התרבות והדת, הקאמבק של רוסיה, הזינוק של מזרח אסיה, הלאומנות האתנוצנטרית, הרשתות החברתיות, אבטלת הצעירים. האתגרים הללו מתחדדים בעשור האחרון, והאיחוד האירופי, כך סבורים בגרמניה, ייצא בשלום אם יידע שאיתם הוא צריך להתמודד, אפילו במחיר הצטמקות זמנית, וזאת בלי ליפול לפח הפופוליזם.

בהקשר הזה, בריטניה היא רק עוד אי, גם אם הוא גדול מאיסלנד.

צרו איתנו קשר *5988