ביהמ"ש נגד פייסבוק. שוב

היכולת של פייסבוק לעיין בקורותינו ולאסוף מידע עלינו חייבת להיות מפוקחת

חשבון פייסבוק / צילום: צילום:  Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
חשבון פייסבוק / צילום: צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

השבוע נפל דבר באוסטריה. בסופו של הליך משפטי שארך כשנתיים קבע בית המשפט העליון של המדינה כי תביעתו של מקס שרמס, סטודנט למשפטים בן 28, כנגד פייסבוק הענקית, תועבר לטיפולו של בית המשפט של האיחוד האירופי, לצורך קבלת החלטה בנושא פגיעה אפשרית בפרטיותם של מיליוני החברים ברשת החברתית.

ההליך המשפטי הזה התחיל בשנת 2014, כשמקס שרמס תבע את פייסבוק בשל השימוש שהיא עושה למטרותיה העסקיות באין-סוף מידע שהיא אוספת לגבי משתמשיה באשר הם. שרמס הזמין משתמשים נוספים להצטרף אליו לתביעה והצליח לאסוף כ-25 אלף איש, שהסמיכו אותו להתלונן בשמם בפני בית המשפט.

מעבר למשמעות הסמלית של התביעה הזו, כל אחד מהמתלוננים דרש מפייסבוק פיצוי של 500 אירו, ובסך-הכול מדובר כאן על נזק אפשרי של 12.5 מיליון אירו לפייסבוק, אם אכן תתקבל התביעה על כל מרכיביה בסופו של דבר. זהו כמובן סכום זניח לכל הדעות עבור פייסבוק הגדולה, אבל הוא עלול להוות תקדים מסוכן ביותר: תכפילו 1.7 מיליארד משתמשים בקנס הפעוט של 500 אירו - ותקבלו מספר שגם קברניטיה של האימפריה הגדולה לא יוכלו לעכל.

ולכן, הן בגלל המשמעויות הכספיות האפשריות והן בשל החשיבות העקרונית של אופני הטיפול במידע לגבי המשתמשים, החל מאבק משפטי בין הצדדים שהלך וטיפס בדרגי השיפוט השונים באוסטריה, עד להחלטת בית המשפט העליון של המדינה השבוע.

זה איננו המאבק היחידי שמנהל מקס שרמס נגד פייסבוק. לפני כשנה פסק בית המשפט של האיחוד האירופי, בתביעה שהגיש שרמס בשנת 2013, בה נטען כי העברת מידע לגבי אזרחי האיחוד האירופי, באופן שבו עושות זאת ענקיות האינטרנט כמו גוגל, פייסבוק ואחרות, מתבצעת באופן שאיננו מגן מספיק על פרטיותם של האזרחים.

הטענה הייתה שעל סמך המידע שמועבר לארצות-הברית לצורכים עסקיים של החברות האלה ניתן לבצע מעקב שפוגע בפרטיות של האירופים, ובית המשפט הגביל בהחלטתו באופן משמעותי את היכולת להעביר מחוץ לגבולות היבשת מידע פרטי לגבי אזרחי האיחוד.

לדוגמה, אחד השירותים שיכול היה להיפגע באופן משמעותי כתוצאה מההחלטה הזו הוא זיהוי הפנים בו עושה פייסבוק שימוש נרחב לצורך תיוג אוטומטי של תמונות והקשרים רחבים יותר, המתבססים על זיהוי המשתמשים.

הפסיקה הזו גרמה לאלפי חברות אינטרנט לנסח מחדש את חוזי השימוש במידע (הבאים לידי ביטוי במסכים המשעממים עליהם כולנו נוהגים לרפרף בקלילות וללחוץ "כן" בכל מקום אפשרי, מבלי לתת ברצינות את הדעת על כך שאנחנו מפקידים את כל המידע הנאסף לגבינו בידי החברות הללו, לשימושן ככל שייראה להן לנכון) על-מנת להתאים אותם להוראות בית המשפט.

אבל גם החוזים המעודכנים האלה הועברו לעיונו של בית המשפט של האיחוד האירופי, בעקבות ערעור שהוגש על עצם ההרשאה לחברות אמריקאיות להעביר את המידע הרב שהן אוספות על אזרחים אירופים לניתוח בשרתים שלהן, הממוקמים בארצות-הברית.

החרדה הזו לפרטיות מקבלת את השראתה גם מסיפורו של המדליף אדוארד סנודן, שגילה לעולם עד כמה נרחבת פעילותן של סוכנויות הריגול האמריקאיות למיניהן, שלכאורה אינן בוחלות בשום אמצעי כשהם מחפשות מידע, גם אם נדרש מהן לחפש אותו במאגרים האין-סופיים של ענקיות האינטרנט האמריקאיות.

סטודנט אוסטרי נגד פייסבוק

יש משהו יותר מסמלי במאבק המשפטי הזה שמנהל סטודנט למשפטים אוסטרי כנגד פייסבוק הכל-יכולה. מעבר להזדהות הטבעית עם דוד שנלחם נגד גוליית, הנושא העקרוני העומד על הפרק הוא הפרטיות של כל אחד ואחת מאיתנו וזכותו של תאגיד עסקי לעשות שימוש במידע שהוא אוסף לגבינו על-מנת לקדם את עסקיו.

יש פה גם סתירה מסוימת, שהרי התועלת העצומה שאנחנו מפיקים מהרשת כיום נובעת מיכולותיהן של חברות כמו אמזון, גוגל, פייסבוק ואחרות לאסוף אלפי פיסות מידע לגבי המשתמשים שלהן ולהסתמך על המידע הזה על-מנת להנגיש לנו שירותים יעילים, ממוקדים ומהנים.

היכולת שלהן להשתמש במידע שהן אוספות לגבינו גורמת לנו לבצע חיפוש מהיר ומוצלח יותר בגוגל, לקבל המלצות לגבי מסעדות ושירותי תיירות ביעד אליו הגענו זה עתה, למצוא את המוצרים שממש מתאימים לנו באמזון ולהתעדכן לגבי מי שאיכפת לנו מהם בפייסבוק.

ומצד שני, היכולות הזו לעיין בכל קורותינו, לאסוף מידע לגבי כל דבר - קטן כגדול - הקורה סביבנו, לתעד כל תקשורת שהיא בינינו לבין אחרים, לחדור להרגלי החיים שלנו ואפילו להבין כיצד אנחנו חושבים ומה משפיע על ההתנהגות שלנו - כל אלה הן יכולות שחייבות להיות מפוקחות בדרך מסודרת שתבטיח את זכויותינו לפרטיות ושתיקח בחשבון נקודת ראות רחבה יותר מאינטרסים עסקיים של חברות ענק, שבסופו של דבר מחוייבות לבעלי המניות שלהן ולשורה התחתונה העסקית שלהן בכל רבעון.

מארק צוקרברג פרסם ביוני 2013 פוסט נרגז כנגד האשמות שהופנו אל פייסבוק, בהן נטען כי היא הייתה שותפה לתוכנית המעקב PRISM של ממשלת ארצות-הברית, שבמסגרתה נדרשו חברות לאפשר לרשויות החוק האמריקאיות גישה ישירה ובלתי מוגבלת לשרתים שלהן לצורך חיפוש מידע. צוקרבורג קרא "לכל הממשלות להיות הרבה יותר שקופות לגבי התוכניות המיועדות לשמור על הציבור. זוהי הדרך היחידה לשמור על הזכויות האזרחיות של כולם וליצור חברה בטוחה ובריאה כמו שכולנו רוצים בה לטווח ארוך". 

דברים חשובים ויפים, אבל כאלה שניתן להפוך בחזרה לכיוונו של צוקרברג וכל שאר מנהלי חברות האינטרנט השולטות בעולם: "אנחנו קוראים לכל חברות האינטרנט להיות הרבה יותר שקופות לגבי התוכניות המיועדות לעשות שימוש במידע שהן אוספות על ציבור המשתמשים שלהן. זוהי הדרך היחידה לשמור על הזכויות האזרחיות של כולם וליצור חברה בטוחה ובריאה כמו שכולנו רוצים בה לטווח ארוך". 

■ יזהר שי הוא שותף מנהל בקיינן פרטנרס ישראל. 

צרו איתנו קשר *5988