לא רק בישראל: השידור הציבורי מסביב לעולם מעורר מחלוקות

ערוצי שידור ציבוריים רבים מסביב לעולם סובלים מבחישות של פוליטיקאים ■ מה הם עושים כדי להתמודד עם האתגרים, ולמה בכלל צריך שידור ציבורי?

מישל אובמה / צילום: רויטרס
מישל אובמה / צילום: רויטרס

במאי השנה, במהלך טקס חלוקת פרסים בתחום הקולנוע והטלוויזיה, עלה לבמה יוצר מוכר ומוערך ותקף את הממשלה. "זה ממש מפחיד מה שקורה פה, חברים. זה לא משהו שחשבתי שאראה אי-פעם בימי חיי במדינה הזאת. אנחנו צריכים לעמוד נגדם ולהילחם, אם לא נעשה זאת - רק נמצמץ והכול ייעלם".

למרות שרוח הדברים הזאת מוכרת קרוב לוודאי לכל ישראלי שצפה מתישהו בטקסים מן הסוג הזה, לא מדובר באירוע שהתרחש בביצה הקטנה שלנו, אלא דווקא באחת מתעשיות הבידור הנוצצות בעולם. היה זה טקס הפרסים של האקדמיה הבריטית לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה (BAFTA), והדובר, הבמאי פיטר קוסמינסקי, מחה בדבריו על מה שנתפס בעיניו ככוונת הממשלה להצר את צעדיו של ה-BBC.

ואכן, לא רק בישראל התנהל במהלך החודשים האחרונים דיון ער, תקשורתי ופוליטי, בעתיד השידור הציבורי. 2016 היא שנה קריטית גם עבור תאגיד השידור הציבורי הגדול והוותיק בעולם, ה-BBC, שהצ'רטר המלכותי שמכוחו הוא פועל צפוי לפקוע בסוף השנה. לקראת אישורו מחדש, הליך שמתרחש מדי עשור, עולים על הפרק נושאים כמו דרך המימון של התאגיד שתקציבו השנתי עומד על כמעט 6 מיליארד אירו, מי ישלוט בו, עד כמה התנהלותו תהיה שקופה וגם מקומו של השידור הציבורי והרלוונטיות שלו במאה ה-21.

השאלות הללו עולות בצורה כזו או אחרת בשנים האחרונות ברוב מדינות העולם המערבי. ברבות ממדינות אירופה התהיות לגבי עתידו של השידור הציבורי חברו למשבר הכלכלי שעובר על מדינות כמו ספרד, איטליה ואפילו צרפת, אשר הוביל לקיצוצים דרמטיים בתקציבי הגופים הללו, שברוב המקרים ממומנים בעיקר באמצעות אגרת טלוויזיה ייעודית, כמו זו שהייתה נהוגה בישראל. גם במדינות יציבות יותר כלכלית, כמו גרמניה, השידור הציבורי מתמודד עם קשיים, לאחר שלפני מספר שנים התפוצצו שם פרשיות שחיתות הקשורות בו.

מעל כל זה מרחף האיום שממילא טורד כל תחנת טלוויזיה בעולם, בין אם היא ציבורית או פרטית: עולם הדיגיטל והאינטרנט שלא מפסיק לנגוס במדיום הטלוויזיוני ומפרק לגורמים את השידור הליניארי המוכר. כך מתמודדות עם הסיטואציה מדינות שונות בעולם.

בריטניה: שערוריית שכר הבכירים

ה-BBC הוא כאמור גוף השידור הציבורי הגדול והוותיק בעולם. הוא פועל מאז 1922, ומעסיק כיום כמעט 19 אלף עובדים, ומשדר בשמונה ערוצי טלוויזיה ו-10 תחנות רדיו. למרות שמדובר בגוף שהתווה את הדרך לערוצים רבים ברחבי אירופה ומשמש עד היום כמושא להשוואה ואף לקנאה, בבריטניה עצמה יש מחלוקת סביב תפקודו וזו צפה ועלתה ביתר שאת בשנה האחרונה, לקראת חידוש הצ'רטר שלו.

הצו המלכותי האחרון ניתן לתאגיד בינואר 2007 והוא צפוי לפקוע ב-31 בדצמבר 2016. לקראת פקיעת הצ'רטר, פרסם במאי השנה שר התרבות הבריטי, ג'ון וויטנגדייל, "ספר לבן" שאמור להתוות את הדרך לעשור הבא של התאגיד. לקראת הפרסום, עלו חששות רבים בקרב אנשי ה-BBC שכבר נדרש לעבור התייעלות בשנים האחרונות, ממכות קשות שעלולות להינחת עליו. אך לאחר הפרסום המסמך - שהפרלמנט אמור לדון בו בקרוב, אך ההכרעה הסופית לגביו נותרת בידי השר והממשלה - נראה כי גם מבקרי התאגיד וגם תומכיו יסכימו כי הוא לא טומן בחובו טלטלות של ממש.

אחת הסוגיות המעניינות במסמך של שר התרבות נוגעת לתוכן שאותו אמור להפיק ולשדר ה-BBC. מילת המפתח שחוזרת בו בהקשר זה יותר מ-50 פעם היא "מובחנות" (Distinctiveness). כפי שמצוין גם בדוח עצמו, מדובר במילה גדולה אך כזאת שקשה מאוד לפרש אותה ולגזור ממנה הנחיות ספציפית.

הרעיון הכללי הוא שהתוכן שמפיק השידור הציבורי יהיה שונה מזה שהצופה יכול לקבל בערוצים המסחריים. בעצם, אחת הטענות שמופנות כלפי ה-BBC - שמגיעה מצד מתחריו המסחריים, אך לא רק - היא שהוא מצליח מדי. הרשת מפיקה תוכן פופולרי ומבוקש, וכשכל זה נעשה במימון המדינה ועוד ללא ההפרעה של פרסומות באמצע, הדבר גם פוגע ברייטינג של הערוצים המסחריים, וגם אולי גורם לה להחטיא את ייעודה כערוץ ציבורי. בעיניים ישראליות יש כאן היפוך מעניין. פה, במשך שנים מתלוננות זכייניות ערוץ 2 וקברניטי ערוץ 10 כי בהיעדר שידור ציבורי מתפקד, המדינה מצפה מהם למלא תפקידים רבים שבמצב תקין היו מוטלים על ערוץ שאין לו צרכים מסחריים.

אם נחזור לבריטניה, ערב פרסום המסמך חששו אנשי ה-BBC מהתערבות ממשלתית משמעותית יותר בתכנים, ואפילו מכך שיידרשו לצאת לגמרי מתחום תוכניות הבידור. כעת נראה שההנחיה החדשה לא צפויה להביא לשינוי משמעותי, וגם השר וויטנגדייל עצמו הבהיר כי הוא לא מצפה שהערוץ יפסיק להיות פופולרי.

מבחינת מימונו של התאגיד נקבע כי הוא ימשיך להיות ממומן באמצעות אגרה שתיגבה מכלל הציבור לפחות עד 2028. ב-2010 הוחלט כי גובה האגרה - 145.5 פאונד בשנה - יוקפא עד מארס 2017, וכעת נקבע כי התשלום יוצמד לאינפלציה. בנוסף, הפרצה שהייתה קיימת עד היום ולפיה מי שצפה בשידורי התאגיד רק דרך האיי-פלייר במחשב היה פטור מתשלום - תיחסם. סקר שצורף ל"ספר הלבן" של שר התרבות הראה כי כ-60% מאזרחי בריטניה סבורים כי לא דרוש שינוי בדרך שבהם הם ממנים כיום את התאגיד.

נושא מעניין נוסף בדוח של שר התרבות נוגע לשקיפות. לקורא ישראלי הדוח השנתי שמפרסם ה-BBC - מסמך מאיר עיניים עמוס בנתונים ואינפוגרפיקה - נראה ככזה שמציג סטנדרט גבוה בתחום, אך בממשלת בריטניה מוטרדים למשל מנושא כמו שכר הטאלנטים ברשת. כיום מפרט המסמך כמה מהמועסקים בתאגיד נמצאים בכל אחת מרמות השכר השונות. על-פי הדוח האחרון, ישנם 9 בעלי תפקידים שמשתכרים בין 500 אלף פאונד ל-5 מיליון פאונד בשנה (לעומת 14 איש שנכללו בקטגוריה הזאת שנה אחת קודם). כעת נקבע כי ה-BBC יחויב לנקוב בשמותיהם של כל המשתכרים מעל 450 אלף פאונד בשנה (אם כי לא בשכרם המדויק). בגלל מדרגות פילוח השכר הנוכחיות בדוח קשה לדעת כמה אנשים בדיוק נכללים בקטגוריה הזאת, אך הדרישה מעוררת עניין רב בתקשורת הבריטית. זו יודעת לספר כי על-פי הערכות ברוב המקרים מדובר בטאלנטים מתחומי הבידור והספורט, כמו פרשן הכדורגל ושחקן נבחרת אנגליה בעבר, גארי לינקר, אך ככל הנראה ברשימה נכללים גם עיתונאים.

ב-BBC לא אוהבים כמובן את ההחלטה הזאת, ורואים בכך עוד ניסיון להחליש את הערוץ, במהלך שירתיע טאלנטים מלחתום בשידור הציבורי. דובר מטעם התאגיד גם ציין כי בשנה האחרונה כבר קוצץ שכר הטאלנטים בערוץ בכ-8 מיליון פאונד. יחד עם זאת, גם כאן מדובר מבחינת הרשת ברע במיעוטו לאחר שהדרישה המקורית, שעדיין לא ירדה לגמרי מהפרק, הייתה לכך שכל אנשי התאגיד ששכרם גבוה יותר מזה של ראש ממשלת בריטניה - 143 אלף פאונד בשנה - ייחשפו בשמותיהם, וכאן כבר מדובר על-פי התקשורת הבריטית בלא פחות מ-260 עובדים.

בכל מקרה, הבריטים אוהבים לצפות בשידור הציבורי שלהם. לפי הנתונים בדוח השנתי של ה-BBC, אחוז החשיפה השבועית שהשיגו כל ערוצי ה-BBC יחד ב-2014-2015 עמד עד ל82% (ירידה קלה מ-83.9% שנה קודם לכן). כל שאר רשתות הטלוויזיה יחד זכו לחשיפה שבועית של 89.2%, כשהבולטת מביניהן, רשת ITV, זכתה לשיעור חשיפה שבועי של 70.5%.

גרמניה: תקציב אסטרונומי, תוכן דל

השידור הציבורי בגרמניה קיים משנת 1950, אז הוקם ה-ARD, ארגון שמאחד בין מספר תחנות שידור ציבורי אזוריות, שכל אחת מהן פועלת במדינה אחרת בגרמניה ולכל אחת שידורי טלוויזיה ורדיו. ב-1963 הוקם גם ארגון בשם ZDF, שמהווה תחנת טלוויזיה ציבורית ארצית, שתכניה מועברים בכל המדינה.

השידור הציבורי הגרמני הוא בעל התקציב הגדול ביותר באירופה, ולמעשה בעולם כולו: שתי הרשתות יחד נהנות ממימון שנתי של למעלה מ-9 מיליארד אירו, וגם אם לוקחים בחשבון שמדובר במדינה המאוכלסת ביותר באירופה (למעלה מ-80 מיליון איש) גם בתקצוב לנפש מדובר בסכום הגבוה ביותר מבין המדינות הגדולות.

רוב התקציב הזה מגיע באמצעות אגרה שמשלמים האזרחים, וכמו בכל מדינה שבה נגבית אגרה כזאת גם בגרמניה היא מעוררת לא מעט מחלוקת. ב-2013 נקבע שכל משק בית ישלם מדי חודש כ-18 אירו עבור כל המכשירים האלקטרוניים שנמצאים בבית. עד אז נדרשו האזרחים לשלם עבור כל מכשיר, אבל הגבייה התבססה למעשה על הצהרה וולונטרית של האזרחים (אם כי החוק התיר למדינה לשלוח פקחים שיעברו בין הבתים). יחד עם זאת, בשונה מבריטניה, הערוצים הציבוריים ממומנים גם באמצעות פרסום, וההכנסות ממנו נאמדות בכ-500 מיליון אירו בשנה.

מבקרי השידור הציבורי הגרמני יאמרו כי פרמטר נוסף שבו הוא נבדל מזה הבריטי הוא איכות התכנים. לדבריהם, למרות האגרה הגבוהה שמשלמים האזרחים, והתקציב הגבוה שעומד לרשות הרשתות הציבוריות, התוצר שלהן הוא דל. כך, לגרמנים לא נותר אלא להסתכל בעיניים כלות על שכניהם מסקנדינביה, וכמובן על השכנים מהאי הבריטי, שהסדרות שמופקות אצלם הופכות ללהיטים בינלאומיים והפורמטים שלהם נמכרים אפילו לשליטי תעשיית הבידור העולמית - האמריקאים.

אז האיכות אולי אינה משהו להתהדר בו, אבל נתוני הרייטינג מלמדים על כך שהציבור הגרמני דווקא אוהב את השידור הציבורי. לפי נתונים שפורסמו ב"גרדיאן" אשתקד, נתח הצפייה של ZDF הוא הגבוה ביותר בגרמניה ועומד על 13% בממוצע, מול 10% ל-RTL ו-8% ל-SAT1 - שתיהן רשתות מסחריות פרטיות. גם בכל הנוגע לשידורי החדשות הגרמנים מעדיפים את הערוצים הציבוריים. לפני נתונים שצוטטו במחקר של מכון רויטרס לעיתונות, ב-2015 52% מהגרמנים דיווחו כי צפו במהלך השבוע במהדורת החדשות המרכזית של אחד מערוצי ARD, ו-38% דיווחו כי צפו במהדורה המרכזית של ZDF. רק 36% דיווחו כי צפו במהדורה המרכזית של RTL המסחרית.

צרפת: מזפזפים מקיצוץ לקיצוץ

השידור הציבורי בצרפת סופג מהלומות תקציביות קשות. מאות מיליוני אירו נחתכו מתקציבי הטלוויזיה והרדיו הציבוריים בשנים האחרונות, ואלפי עובדים בהם פוטרו. במארס בשנה שעברה הושבת הרדיו הציבורי הצרפתי למשך 28 יום, בשל מחאת עובדי הרדיו על הקיצוצים הנמשכים בארגון.

למצב הכלכלי הקשה של השידור הציבורי הצרפתי תורמת גם החלטתו של הנשיא לשעבר ניקולא סרקוזי, שנכנסה לתוקף ב-2009 ואוסרת על פרסום בטלוויזיה הציבורית במהלך שעות הפריים-טיים (20:00-23:00). על-פי הערכות, המהלך עלה לטלוויזיה באובדן הכנסות של כ-55 מיליון אירו בשנה, וסרקוזי הואשם אז על-ידי מתנגדיו כי המניע העיקרי שלו בכך היה רצונו לחזק את תחנת הטלוויזיה הפופולרית בצרפת TF1, ולהחליש את השידור הציבורי כך שהוא יהיה תלוי יותר בחסדי הממשלה. באופן אירוני, דווקא השמאל בצרפת דרש במשך שנים לבטל את הפרסומות בערוצים הציבוריים כדי שיהיו דומים יותר לשידורי ה-BBC בבריטניה.

גם בצרפת רובו המכריע של המימון לשידור הציבורי מגיע מכספי אגרה שנגבים מהאזרחים אחת לשנה. הסכום עומד כיום על 133 אירו שנגבים מכל בית אב, ולאחרונה, בשל מצבה הפיננסי הקשה של הרשות הציבורית נבחנת האפשרות להגדיל את הסכום, עניין שכמובן מעורר ויכוח, וכן האפשרות לאכוף את התשלום גם על אנשים שלא מחזיקים במכשירי טלוויזיה וצופים בשידורים באמצעות מחשב.

הערוץ המרכזי של הטלוויזיה הציבורית בצרפת הוא France 2, ואליו מצטרפים, בין היתר, France 3 שכולל תוכן המותאם לאזורים השונים המדינה, France 4 שמיועד לצעירים, ו-France 5 שכולל תוכן בנושאי תרבות וחינוך. כמו בבריטניה (BBC WORLD) ובגרמניה (דויטשה וולה), גם צרפת מחזיקה בערוץ שמיועד להפצת החדשות מזווית צרפתית לעולם - France 24.

כאמור, הפופולריות של הטלוויזיה הציבורית הצרפתית נופלת מהערוצים המסחריים. נתח הצפייה היומי בכלל הערוצים הציבוריים עמד ב-2014 על כ-30%. מנתונים שצוטטו במחקר של מכון רויטרס לעיתונות עולה כי בכל הנוגע לשידורי חדשות, הערוצים הפרטיים TF1 ו-BFM TV הם המקור הפופולרי לחדשות במדינה, עם 43% מהנשאלים שהעידו כי צפו בכל אחד מהם בשבוע האחרון. בחדשות הטלוויזיה הציבורית צפו לפי אותם נתונים רק כ-34% מהאזרחים.

איטליה: היד הארוכה של הפוליטיקאים

כמו בהרבה תחומים אחרים, גם השידור הציבורי באיטליה לא דומה לשום דבר אחר באירופה המערבית. הטלוויזיה הציבורית האיטלקית, RAI, מפעילה שלושה ערוצים ועד כה כל אחד מהם זוהה עם חלק אחר בפוליטיקה האיטלקית. RAI 1 זוהה עם המפלגה הנוצרית הדמוקרטית, RAI 2 עם המפלגה הסוציאליסטית ואילו RAI 3 זוהה עם השמאל הקומוניסטי. הדברים הגיעו לכדי אבסורד כשבשנה שעברה הוגשה נגד אחד העיתונים במדינה תביעת דיבה, לאחר שפרסם רשימה ובה שמותיהם של 900 אנשים שמועסקים בטלוויזיה האיטלקית, ולידם שמה של המפלגה שלה הם לכאורה חייבים את מינויים. בית המשפט במילאנו דחה את התביעה, והשופטים ציינו כי לכל ידוע היטב שאפילו האדם המוכשר והראוי ביותר בשידור הציבורי במדינה נבחר על בסיס היכרותו עם גורמים פוליטיים.

כעת מתכנן ראש הממשלה מתאו רנזי לחולל רפורמה בערוצים הללו ולהפוך אותם לכאלה שמאופיינים לפי הנושאים שמשודרים בהם ולא לפי הזהות המפלגתית או הרעיונית שלהם. RAI 1 אמור להפוך לערוץ כללי, RAI 2 יתמקד בחדשנות והערוץ השלישי יוקדש לתרבות, וייתכן שיהיה נטול פרסומות. גם כאן, כמעט כמו בכל מדינה אירופית, מזכירים כמודל לחיקוי את השידור הציבורי בבריטניה.

לתוכנית הזאת יש השלכות מרחיקות לכת גם מבחינה כלכלית. מספר מערכות החדשות בשידור הציבורי יצומצם מ-11 לשתיים בלבד, במהלך שצפוי להביא לחיסכון של 70 מיליון אירו. עובדים רבים יאבדו את מקום עבודתם, כשכמות סגני העורכים, למשל, תצומצם מ-32 ל-12 לכל היותר.

ברקע להתנהלות הזאת ריחפה כמובן דמותו של סילביו ברלוסקוני, מי שעמד בראש המדינה שנים רבות, תוך כדי שהוא מחזיק באימפריית תקשורת משלו. כעת אנשי מפלגתו מתנגדים לרפורמה בשידור הציבורי, ומתנגדיהם מאשימים אותם כי הם חוששים מהתחזקות השידור הציבורי שתבוא על חשבון הערוצים המסחריים שבשליטת ברלוסקוני.

גם באיטליה המימון העיקרי לשידור הציבורי מגיע מתשלום אגרה שנתית, אך על-פי נתונים שפורסמו לאחרונה באתר ה-BBC שיעור המתחמקים מתשלום האגרה במדינה הוא מהגבוהים באירופה ועומד על כרבע מהציבור (בבריטניה, למשל, מדובר בכ-5% מהאזרחים). גם כאן לראש הממשלה רנזי יש תוכנית פעולה שכוללת דווקא את הפחתת התשלום, מ-113 אירו ל-100 אירו בשנה, כשעל-פי הכרזתו כולם יהיו מחויבים לשלם, ואלה שנהגו בהגינות ושילמו עד עתה יזכו כעת לשלם פחות.

בכל מקרה, צריך לזכור כי בניגוד לרוב המדינות הגדולות באירופה, באיטליה המימון הציבורי שמגיע באמצעות האגרה מממן רק כ-60% מפעילות הטלוויזיה, כשכמעט 40% מההכנסות מגיעים מפרסום.

ארה"ב: הדוד סם משקיע יותר בישראל

השידור הציבורי בארה"ב הוא סיפור שונה לחלוטין מהמודל שאנחנו מכירים באירופה ולמעשה גם בשאר העולם. ראשית, רובם המוחלט של אזרחי ארה"ב כנראה לא שמעו כנראה מעולם על הרעיון המוזר של מס ייעודי שנגבה כדי לממן טלוויזיה ציבורית, ובמדינה אין אגרת טלוויזיה. שנית, התקצוב שמעניקה הממשלה לשידור הציבורי זניח לחלוטין מבחינה תקציבית. מדובר על כ-450 מיליון דולר בשנה, שמוקצבים ל-CPB (תאגיד השידור הציבורי), שמקצה אותם לטלוויזיה הציבורית (PBS) ולרדיו הציבורי (NPR). כדי להכניס את הסכום הזה לפרופורציה, די להזכיר כי הדוד סם יחלק החל מ-2019 למדינה קטנה ומרוחקת במזה"ת סיוע בהיקף של כ-3.8 מיליארד דולר בממוצע בשנה. כלומר, פי 8.5 מההוצאה הנוכחית שלו על השידור הציבורי.

זה כמובן לא מונע את הביקורת על הקצאת הכספים הזאת ורבים בוודאי זוכרים את התבטאותו של המועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני, שב-2012 אמר בראיון: "אני אוהב את 'רחוב סומסום' ואת ביג בירד, אבל אם אבחר אני לא מתכוון להמשיך לבזבז על זה כסף". מבקריו של רומני הזכירו לו אז כי מדובר ב-0.014% מההוצאה התקציבית, אבל אין ספק שדבריו עולה בקנה אחד עם עמדתם של אמריקאים רבים.

התקציב השנתי של ה-PBS עומד על כ-1.7 מיליארד דולר, שכ-40% ממנו מגיעים מכספי ציבור ברמה הממשלתית או המדינתית. תקציבו של ה-NPR עומד על קצת יותר ממיליארד דולר, ורובו המכריע מגיע מהסקטור הפרטי. לפי מחקר של אוניברסיטת ניו-יורק, תקצוב זה מעמיד את ההוצאה הממשלתית על השידור הציבורי בארה"ב על כ-4 דולר לנפש. מדובר בפחות מ-5% מהסכום הממוצע אותו מוציאות על השידור הציבורי בריטניה, גרמניה וצרפת פר-אזרח.

גם המבנה של ה-PBS שונה לחלוטין מזה של השידור הציבורי שאנחנו מכירים. למעשה, לא מדובר כלל ברשת שידור, אלא ביצרן תוכן שעובד בשיתוף-פעולה עם כ-350 תחנות ברחבי המדינה שמשדרות את התכנים שמופקים על-ידו ותכנים נוספים. התוכניות הן בנושאי חינוך, תרבות וחדשות, כשתוכנית הדגל היא "PBS NewsHour", מהדורת חדשות יומית בת שעה שנחשבת לאיכותית ומעמיקה.

נתוני הצפייה במהדורה הזאת ממחישים הבדל מהותי נוסף בין מעמד השידור הציבורי באירופה למעמדו בארה"ב. בעוד שבאירופה הערוצים הציבוריים הם פופולריים ולעתים הנצפים ביותר, בארה"ב השידור הציבורי והשידור המסחרי לא משחקים בכלל באותה ליגה. כך, במהדורת החדשות הנחשבת של ה-PBS צפו בערב ממוצע ב-2015 קצת יותר מ-800 אלף צופים, בזמן שבכל אחת מהמהדורות של NBC ו-ABC צפו בשבוע האחרון של אוגוסט השנה כ-8 מיליון צופים. התוכניות הפופולריות באמת בארה"ב, תוכניות הריאליטי והאירוח והסדרות המצליחות, רושמות נתונים דומים או גבוהים יותר, וכמובן של-PBS אין יומרות תחרותיות.

איטליה
 איטליה

איפה משלמים
 איפה משלמים

צרו איתנו קשר *5988