ניפוח מטורף של הפרשה

מעשי אזריה הגיעו לממדים שהגיעו, ולקרע חברתי עמוק, רק בגלל מצלמה

אלאור אזריה/  צילום: תומר אפלבאום ``הארץ``
אלאור אזריה/ צילום: תומר אפלבאום ``הארץ``

1. הנחת היסוד, שבלעדיה אי-אפשר לחיות ולקיים מדינה, היא שב-99% מהאירועים הצבאיים פועלים לוחמי צה"ל על-פי דין, מוסר, אנושיות וצדק. שאר האירועים - כמו פרשת כפר-קאסם (באוקטובר 1956) ופרשת קו 300 (החל מ-1984 למשך שנתיים וחצי) - הם יוצאי הדופן. החריגים.

פרשת אלאור אזריה היא חלק מה-99%. הוא לא החריג. אזריה אשם, בהחלט אשם, בזה שעשה דבר אסור, לא חוקי, שטעה טעות קשה בשיקול-הדעת, ירה במחבל מנוטרל, איפשר לסערת הרגשות ואולי גם לפחד להשתלט עליו.

ההבדל המשמעותי הוא שבפרשת כפר-קאסם (ירי למוות ב-43 תושבי הכפר שהפרו את הוראות העוצר כי לא ידעו עליו) ובפרשת קו 300 (הרג שני מחבלים שנתפסו חיים וסדרת שקרים שנועדה להסיר מבכירי השב"כ את האחריות למותם) - האירועים היו מתוכננים. התקבלו במצב של שיקול-דעת, עם זמן למחשבה ואפשרות לשינוי ההחלטה.

2. היו כאן עוד אירועים קשים דומים לאורך חיי המדינה, מלפני מלחמת העצמאות ועד היום. ולא מעטים. תשאלו כל לוחם ותיק וצעיר. מעשים אסורים, שקורים גם בצבא צודק ומוסרי ביסודו. אבל אף פעם זה לא התגלגל לפרשה בסדר הגודל של פרשת אזריה, לדרמה פוליטית-חברתית.

לצבא יש סדרי פעולה קבועים במצבים האלה. הוא חוקר, מתעד, מאשים, מגן, מקיים משפטים צבאיים בתוך שורותיו, אירועים שמסתיימים בהסדר צבאי, בהדחות, בזיכויים או בעונשי מאסר לא קצרים.

מנגד, פרשת אזריה הפכה ל"פרשת אזריה" רק בגלל מצלמה. רק בגלל שהאירוע צולם. האם מצלמה אמורה להחליט עבור הצבא את התנהלותו? האם ראש המטה הכללי, הרמטכ"ל גדי איזנקוט, מחליט - או מצלמה של צלם או אזרח כלשהו, יהיה מי שיהיה, תחליט?

3. אלאור אזריה הוא בלתי חשוב בעליל. הוא לא חשוב ל"רוח צה"ל". הפרשה הקרויה על שמו נופחה לממדים מטורפים בגלל פוליטיקה, בגלל פוליטיקאים, בגלל אש המחלוקת בתוך החברה, כי "יפי הבלורית והתואר" מפעם מתקשים לבלוע את הימצאותם של האחרים.

זו גם הסיבה שהצד האחד של המפה הפוליטית, שהבין שהעניין הפך ל"חרב-פיפיות" שתפגע בו, כבר מתנה חנינה ושחרור מוקדם, רק אם יצטלם אזריה זועק חטאתי, עוויתי, פשעתי. כורע ברך, "מביע חרטה", מודה באשמה, מפסיק לחייך, מתחיל לייבב, כאשר לצידו דומעים אמו ואביו. רק כך (אולי) ירפו ממנו.

4. "פרשת אזריה" מתחילה היום את דרכה הממושכת להיסטוריה. עוד אירוע משפטי, ערעור? חנינה? שחרור מוקדם? עוד הפגנות ענק בעד ונגד, שיר של אריאל זילבר (בעד), אולי שיר נגדי מפי אחר, עוד שפיכת דלק פוליטי לליבוי יצרים.

והשאלה הגדולה היא - מה ישקע ויופנם? מה יקרה בצבא? האם צה"ל התחזק - או צבא העם נחלש? האם מוסר הלחימה והדין הצבאי התחדדו והעמיקו - שמא חדר היסוס, חשש לשיקול-הדעת המיידי, עניין של חלקיקי שנייה, של לוחמים במצבי סכנת חיים לעצמם ולחבריהם.

5. פרשת אזריה חייבת להביא להחלטות, בהובלתו של הרמטכ"ל איזנקוט.

אם ללמוד מלקחי העבר, עובדה היא שהמלחמות, שכונו "מבצעים", מאז מלחמת יום הכיפורים, 1973, הסתיימו לא הכרעה צבאית, אבל גררו את הצבא לחובת הצטדקות ולמירוק פומבי של החלטות ולפעילות - כתגובה להאשמות מפי גורמים ערביים ובינלאומיים (דוגמת "ועדת גולדסטון", ועדה של האו"ם, שהוקמה לאחר מבצע עופרת יצוקה).

מעשי אזריה הגיעו לממדים שהגיעו, ולקרע חברתי עמוק, רק בגלל מצלמה. בגלל פחד מאיים מתגובה בינלאומית. בגלל שהצבא הרגיש צורך להצטדק פומבית, בכותרות. ונחזור שוב על השאלה: האם מצלמה אמורה באמת להשפיע על החלטות? האם זו הדרך הנכונה?

הצבא חייב לגבש את הדרך שתאפשר לו לנהוג בדרכו, כמיטב מנהיגותו - ולא להתכופף בפחד מול כל רוח זרה.

6. ואם תשאלו מה הבעיה בהתנפחות הפרשה הזו לממדים בלתי טבעיים? הבעיה היא שהיום נרצח עובד הבניין השישי השנה (כן, נרצח. בגלל שאין דין ואין דיין. בגלל זלזול ואדישות אנשי הבנייה, הפרקליטות ובתי המשפט) - אבל זו רק ידיעה שולית, ש"פרשת אזריה" מסתירה אותה.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988