"עגל זהב" נוסח 2017

לפיד עובר מסך בקלות ודומה מאוד לגורואים של עזרה עצמית בעידן הניו-אייג'

יאיר לפיד / צילום: אייל יצהר
יאיר לפיד / צילום: אייל יצהר

הסקרים האחרונים, המיטיבים עם ראש מפלגת "יש עתיד", יאיר לפיד, גרמו כנראה קורת-רוח רבה במפלגה, וגרמו ליתר לחץ במפלגות הליכוד והעבודה. במיוחד בעבודה, שהמנדטים שלה מתנקזים אל לפיד, כמו הילדים מוכי הכישוף שנהו אחר החלילן מהמלין.

משפט אזהרה לאנשי "יש עתיד": טוב תעשו אם לא תתבשמו מהסקרים ותתייחסו אליהם בזהירות מופלגת. מצד אחד, ראינו לא פעם בשנים האחרונות, סקרים נוטים לבטא הלך-רוח נקודתי, אמינותם מוטלת בספק, והם אינם משקפים בהכרח את התוצאה הסופית של יום הבחירות.

מצד שני, נדרש לשאול - ומה אם הסקרים צודקים ויאיר לפיד אכן יהיה ראש-הממשלה הבא? מבחינה ציבורית, הסיכוי שיש לו לכבוש את השלטון, מחייב לנתח את האיש, דמותו, את מצעו ומפלגתו. בכל מקרה, אסור להתעלם מלפיד כתופעה חברתית, וצריך לבחון מה היא משקפת ומייצגת, ומה משמעותה לפוליטיקה הישראלית.

מבטא את מצוקות המעמד הבינוני

נוסף לעבודת השטח הנמרצת שלו ושל אנשיו, התמיכה הגדלה והולכת בלפיד היא גם תוצאה, ובעיקר, של הלך-רוח רחב בציבור הישראלי, תחושה של מיאוס וניכור מהפוליטיקה הישנה, וביטוי של אכזבה ותסכול מהפוליטיקאים. זו תופעה עולמית, שמבטאת את מצוקות המעמד הבינוני בעידן של גלובליזציה מהירה וחוסר ביטחון תעסוקתי. בכל מקום בעולם כמעט עולות מפלגות חדשות שזה מקרוב באו, ללא רקורד היסטורי ו/או אידיאולוגי מוצק, תוך מחאה בוטה נגד האליטות הישנות והממוסדות.

מארה"ב ועד הפיליפינים, דרך צרפת וספרד. באיטליה, למשל, הכוכב התורן הוא בפה גרילו, אנרכיסט פרוע, והמנצח הגדול של הבחירות האחרונות, שמבהיל את מנהיגי אירופה.

אבל לפיד הוא גם תופעה ישראלית מאוד. הנהייה אחרי "משיח עכשיו", שיבוא ויפתור באחת את תחלואי הפוליטיקה הישנה, המסואבת והמאובנת, היא תופעת קבע בפוליטיקה הישראלית, במיוחד מאז 1977.

במובן זה לפיד הוא יורשם של כל "מפלגות האווירה ומצב-הרוח", במרכז המפה - חלקן מוצבו קצת ימינה מהמרכז, חלקן קצת שמאלה ממנו - מפלגות שכוכבן דרך לשעה, והתפוגג כעבור זמן קצר, כמו רפ"י, ד"ש, מפלגת המרכז, צומת של רפול, שינוי של טומי לפיד, ומעל כולן - קדימה. כולן נעלמו בתהום הנשייה, והמדהים הוא, שהציבור לא למד את הלקח. פעם אחר פעם הוא מחפש את המושיע התורן, החמוש ב"מפלגת אינסטנט", חסרת עומק היסטורי ונעדרת מנגנונים ודמוקרטיה פנימית.

לפעמים זה אפילו פתטי. ניקח למשל את "מפלגת הגמלאים" ("גיל"), שצברה ב-2006 שמונה! מנדטים. מצביעיה, רובם היפסטרים תל-אביבים חסרי מודעות פוליטית, שלא גילו דאגה כנה לעתיד הקשישים דווקא, אלא ביטאו הצבעת מחאה קולנית וחורצת לשון כלפי הממסד.

גורל דומה היה ל"קדימה", בהבדל חשוב - היא הצליחה לכבוש את השלטון באופן חסר תקדים, והתפוגגה כאילו לא נוסדה מעולם. בכך היא הביאה לשיא את האבסורד שבבחירת מפלגות אווירה חלולות, שאין להן אמירה מנומקת, והן נעדרות בסיס אמיתי במציאות החברתית.

באותה מידה שבה לפיד מבטא את המיאוס מהפוליטיקה הישנה, הוא גם מבטאה הנאמן והמזוקק של הפוליטיקה החדשה, זו שבה מיטשטשים הגבולות בין תקשורת לפוליטיקה, זו שבה כוכבי תקשורת הופכים למנהיגים בן-לילה, זו שבה הפוליטיקה הולכת ונתפסת כגורם שלילי וכעיסוק בזוי, מושחת ומשחית.

את "תופעת לפיד" צריך להבין אפוא גם מתוך הכעס והתסכול על הנעשה בספרה הפוליטית, וכהמשך של המחאה החברתית מקיץ 2011, שביטאה שחיקה של אמון הציבור בשיטה הפוליטית, בממסד ובממלאי התפקידים בשירות הציבורי.

צריך לומר ביושר, לפיד האיש נעדר רקורד ציבורי אמיתי. כהונתו הקצרה במשרד האוצר לא הניבה הישגים מרשימים, ישיבתו בקבינט המדיני לא הותירה חותם משמעותי, וגם בדיון ובביקורת על תפקוד הקבינט ב"צוק איתן" לא נשמע קולו. הוא חסר אומץ-לב בהבעת דעות נוקבות, והבטחותיו הולמות היטב את מצב-רוחו הנרגן של המעמד הבינוני.

בעניין המדיני, לפיד משתדל להיות אמורפי ככל שהוא יכול, כדי לא להרגיז איש, תוך פזילה ימינה; ואילו במישור הכלכלי-חברתי הוא ניאו-ליברל חסר אמפתיה למצוקות החברתיות. "איש לכל עת", המתאים לקצב המהיר של החיים המודרניים, שההוויה המיידית שלהם משתקפת מעל מסך האייפון, ושאין בהם סבלנות לפוליטיקה אידיאולוגית וערכית. איש של סיפוקים מיידיים.

תוכנית "שבע הנקודות" שלו נעדרת עומק, סיסטמתית, ופופוליסטית, עד שאתה תוהה מה גורם לאנשים לשתות בצמא את דבריו במאות הכנסים שהוא מקיים בארץ. ב"גב האומה" ניתחו את התוכנית שלו בדרך ביקורתית, וחשפו את ערוותו כמי שלא אומר למעשה כלום. לדוגמה: לפיד טוען כי "לישראל אין מדיניות חוץ וביטחון, ואם היא רוצה שתהיה לה כזו, עליה לעבוד כבר עכשיו כדי שבעתיד תהיה לה מדיניות חוץ וביטחון". אמיתי. כך זה נאמר שם. אך שום מילה על מהות.

וכך הלאה בכל סעיף. הוא בעד חינוך טוב ומאבק בפשיעה (מי לא?). הוא נגד שחיתות ובעד פוליטיקה נקייה (כנ"ל). הכול נפלא ואי אפשר לחלוק עליו.

מה כן? הוא טלגני (פוטוגני בטלוויזיה) מאוד, עובר מסך בקלות, ודומה מאוד לגורואים של עזרה עצמית שמתרבים כפטריות אחר הגשם בעידן הניו-אייג' - "תעשה את זה ואת זה, ותהיה מאושר ומצליח". סיסמאות נדושות שקולעות לציבור רחב וצמא לפתרונות מהירים. הוא מחבק את כולם, מסתחבק עם כולם, ומשתדל לא להעליב איש. אפילו לא את החרדים שנגדם יצא בבוטות ובחוסר היגיון בבחירות 2013. אם תרצו "עגל זהב" במהדורה חדשה. סוגדים לו, כי למי יש כוח להמתין למשה שבושש לרדת מההר, ולמי יש כוח להתמודד עם אל לא מוחשי.

הגיע הזמן להתבגר ולהתפכח מאשליות. ככל הנראה, יאיר לפיד לא יביא את הישועה ול"יש עתיד" לא צפוי עתיד מזהיר. בדומה למרפאים אלטרנטיביים, אין ללפיד תרופות קסם, ואין לו פתרונות אמיתיים לחוליים האמיתיים של החברה הישראלית. הכול אוויר חם.

לכן, אין מנוס מהליכה בדרך הארוכה והקשה של תיקונים ושיפורים הדרגתיים בחיינו הפוליטיים, שייעשו על-ידי מפלגות גדולות, בעלות עומק ושורשים, בעלות מנגנונים פנימיים של סינון ומיון נבחרים, ועל-ידי פוליטיקאים מקצועיים.

■ הכותבת היא מנהלת שותפה בפירמת עורכי פטנטים, חברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מ"מ ראש מועצת עומר ויו"רית עמותת "יחדיו"

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988